יום האיידס הבינלאומי

האחד בדצמבר הוכרז על ידי ארגון הבריאות העולמי כיום האיידס הבינלאומי. כבר שבוע הארגון עצמו מפציץ במידע לגבי איידס בטוויטר שלו. כך גם ה-CDC.

ועולה השאלה – יש בכלל טעם להפגזת המידע הזו? מה אנחנו לא יודעים על המחלה הזו? כולנו יודעים שמדובר בוירוס שמשתנה כל הזמן ולכן כמעט בלתי אפשרי לפתח נגדו חיסון. כולנו יודעים שהוירוס נקרא HIV, הוא דוגר במשך שבועות עד שנים (תלוי אם מקבלים טיפול מתאים או לא), ואז מתפרץ, מחסל את מערכת החיסון והופך את האדם פגיע לכל דבר שהוא. כולנו יודעים שצריך לשים קונדום כדי לא להדבק ביחסי מין. כולנו יודעים שאסור לחלוק מזרקים כי הוירוס עובר בדם. אני די בטוחה שכולם כבר יודעים שמותר להתנשק, להתחבק, לחלוק כוס מים ואפילו מושב אסלה עם נשא HIV ועדיין לא לחלות. הקוראים המתמידים אפילו זוכרים את המאמרים המקוריים שפורסמו בנושא.

חלקנו אפילו יודעים שבשנת 2011 נדבקו 2.5 מליון איש ב-HIV, ו-1.7 מליון איש מתו מאיידס (לא כולם מבין הנדבקים החדשים, כמובן). ויש לנו תרופות מגניבות, ואנחנו סופר חכמים.

אבל עדיין אנשים בתחנה המרכזית הישנה שמודעים היטב לסכנות של הידבקות ב-HIV חלו לאחרונה. ועדיין יש מקרים חדשים של HIV בכל שנה, אפילו בארצנו.

ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר על אלו שמתו. כי מתישהו כולנו צריכים לזכור שאיידס היא מחלה איומה. היא פוגעת במה שמגן עלינו מהסביבה. היא לימדה אותנו שאף פעם אי אפשר להיות שאננים.

אייזיק אסימוב כתב כמעט עד לרגע מותו. כך גם פרדי מרקורי. שניהם מתו מאיידס. השיר הזה מדבר על יצירה גם כאשר הגוף לא מסוגל לעמוד בכך יותר, ותמיד כשאני שומעת אותו אני נזכרת בשניהם.