מה לעשות כשהזומבים תוקפים?

הבטחתי ברשומה הקודמת להכין את הקוראים למקרה של מגפה חדשה, ומה שמבטיחים חייבים לקיים.

לא היינו מוכנים לאיידס כשהוא הגיע. היינו בטוחים שאי-אפשר להפתיע אותנו, אבל בכל זאת הופתענו. עכשיו ה-CDC מתכונן לכל התרחישים, החל מרעידת אדמה וכלה בזומבים.

כן, כן, זומבים. ה-CDC, האנשים הרציניים בעולם, הכניסו לבלוג בריאות הציבור שלהם תוכנית הגנה מפני זומבים, כולל שיתוף פעולה עם סדרת הטלויזיה "המתים המהלכים". הרעיון פשוט – אנשים לא אוהבים לדבר על אסונות טבע או על הכנה למצבי אסון. מצד שני, זומבים הם מגניבים, ואפשר לדבר עליהם ולהעביר מסרים פשוטים שאולי יצילו חיים.

ל-CDC יש עמודים על גבי עמודים באתר שלהם שמדברים על הכנה לסוגים רבים של מצבי אסון. אבל השאלה היא, כמובן, איך מתכוננים לבלתי ידוע? הרי ברור שמה שיכה בנו יהיה הדבר שאליו אנחנו לא יודעים להתכונן. המאה האחרונה היתה מלאה בדוגמאות למחלות שלא יכולנו להתכונן אליהן מראש, איידס, סארס, H1N1 ועוד ועוד, כיד הדמיון הטובה.

אבל זה שלא יכולנו להתכונן אליהן לא אומר שאנחנו, כאנשים פרטיים, לא יכולים להתגונן מפניהן.

מתי להתחיל לדאוג?

כאשר יש מספיק דיווחים בתקשורת. כלומר – לא אירוע בודד של אדם אחד חולה במחלה מוזרה כלשהי, אלא צבר אירועים שאפשר להתייחס אליהם ברצינות במספיק מקומות בעולם. לא לדאוג – הדברים האלה מדווחים בלי סוף בתקשורת. אי אפשר להסתיר מגפה אמיתית, ואין צורך לדאוג מפני מגפות מדומיינות.

מה לעשות אם אני חולה אפס במחלה קטלנית, חדשה ומסתורית?

למות. מצטערת, אבל אלה החיים. אם זה מעודד אותך – גם הרופאים והאחיות שטיפלו בך ימותו בקרוב. המטרה היא למנוע את ההתפרצות מלהתפשט הלאה. אי אפשר להציל את כולם.

ואם אני לא חולה אפס?

הכלל הבסיסי בהתגוננות מפני מחלות הוא לא להכנס לפאניקה. קודם כל להבין האם אכן מדובר בהתפרצות חדשה של מחלה? האם מדובר במחלה מסוכנת? האם בכלל יש סיכוי שהמחלה תגיע אלי?

אם התשובה לכל השאלות האלה היא "כן", אז אפשר להתחיל על:

כללי הזהירות הבסיסיים מפני מחלות זיהומיות

יש מספר מוגבל של דרכים שבהן מחוללי מחלה יכולים להכנס לגוף. העור מהווה מחסום כמעט בלתי עביר בפני רוב מחוללי המחלות (אמרתי "רוב", לא "כל"). הריריות, כלומר דרכי הנשימה, העיניים, הפה, האף ודרכי המין מהווים את דרך הכניסה המועדפת על רובם, ולכן עלינו להגן עליהם.

דרכי הנשימה

המקום הסביר והרגיל ביותר לכניסה לגוף. שאיפה של מחולל מחלה לגוף תחדיר אותו פנימה, ומשם (אם הוא לא מחליט להתנחל בריאות) היישר לזרם הדם ולכל חלקי הגוף האחרים.

הדרך הקלה להגן על דרכי הנשימה היא על ידי מסיכות מיוחדות, אלה שמחולקות בכל פעם שיש התפרצות חדשה של שפעת. מסיכות כאלה נמצאות כמעט בכל בית מרקחת, ויחסית קל להשיג אותן. תמיד כדאי שיהיו בבית.

מכאן הכלל הראשון בעת התפרצות מגפה – השיגו מסיכה מתאימה.

אם אין גישה למסיכות הללו הדרך המועדפת היא פשוט להתרחק מאנשים חולים. כן, ממש כך.

אנשים משתעלים לידכם? זוזו הצידה. יש מישהו מנוזל בתחנת האוטובוס? חכו לאוטובוס הבא. אם אנחנו באמצע התפרצות של שפעת קטלנית במיוחד אין באמת סיבה לנסות להדבק בה בכוח, נכון?

והכלל השני הוא – תתרחקו מאנשים חולים.

מערכת העיכול

מה שלא נכנס דרך האף נכנס דרך הפה. אם יש מחולל מחלה שמועבר במזון, אין הגיון באכילת אוכל נא. לכן בעת התפרצות מומלץ לבשל הכל ו/או להרתיח לפני השימוש. ברור שיש לקלף את המזון ולא לסמוך על מים וסבון שירחיקו את מחוללי המחלה הקטלניים מהמזון שלנו. בשבועות האחרונים, למשל, יש התפרצות של טפיל מעיים שמועבר בבשר לא מבושל במקסיקו. בישול נכון של הבשר היה מונע את ההתפרצות הזו.

הכלל השלישי הוא – בשלו והרתיחו, או אל תאכלו.

דרך נוספת להעברת מחלות דרך הפה היא על ידי מגע במשטח נגוע במחוללי מחלות. ידית הברז, שולחן העבודה, מסך הסמארטפון, חלון האוטובוס, מקלדת, לחצני המעלית, מפתחות וכמובן, כסף – כולם משטחים שנושאים מחוללי מחלות עליהם. נגיעה במשטח מזוהם מעבירה את מחוללי המחלה אל היד, וכסיסת ציפורניים פשוטה תדאג להכניס את המחלה היישר לגוף.

לכן הכלל הרביעי הוא לשטוף ידיים.

עיניים

לא, אני לא מתכוונת למחלה שמועברת על ידי ראיה. העיניים הן אולי חלון לנפש, אבל הן גם מהוות חלון כניסה נהדר לגוף, ואם ניתז עליהן נוזל נגוע, מחוללי המחלה מקבלים הזדמנות נהדרת. אפשר להגן על העיניים על ידי משקפי מגן מיוחדים, ואפילו לא יקרים במיוחד, שניתן להשיג בכל חנות חומרי בנין.

כמובן שאני לא ממליצה לכל אחד להסתובב עם משקפי רתכים מעתה ועד עולם. רק במקרה שיש מגפה, אתם יודעים, וזומבים משפריצי דם מסתובבים ברחובות.

הכלל החמישי והמעט ברור מאליו הוא – אל תתנו לשום דבר לגעת בעין.

אברי המין

מי אמר איידס?

בשנות השבעים הקונדומים היו קיימים. אולי לא נעימים במיוחד, אולי לא במליון טעמים כמו היום, אבל בהחלט היו קונדומים. למרות זאת האיידס פרץ בשנות השמונים בלי בעיה, כי זה שיש אמצעי הגנה לא אומר שמשתמשים בו.

לא רק זה, הפריחה של הזיבה והעגבת בשנים האחרונות מרמזת שגם היום קל מדי להחליט לא להשתמש באמצעי הגנה בסיסיים. אנשים, השתגעתם? לא שמעתם שה-CDC הודיע שזיבה מפתחת עמידות לאנטיביוטיקה? זה באמת נשמע לכם הגיוני לחשוף את האיבר האינטימי ביותר שלכם לכל מרעין בישין?

כלל מספר שש, והוא רלוונטי גם לחיי היומיום, קונדום!

עור

אמרתי בפתח הרשומה שהעור הוא המחסום החשוב ביותר, ושכל דבר שחודר את העור מאפשר למחוללי מחלות להכנס. כל דבר. כלומר – שפשוף, כוויה, דקירה ממחט לא מחוטאת, שריטה… אתם מבינים למה אני מתכוונת.

אי אפשר להמנע מפציעות. מה שאפשר לעשות הוא לחטא אותן מיד, והיטב. למשל, שטיפה של פצע נשיכה במים וסבון במשך 15 דקות מפחיתה בצורה משמעותית את הסיכון לחלות בכלבת אחרי נשיכה של כלב נגוע.

הכלל השביעי הוא במקרה של פצע – שטפו וחטאו.

מניעה יעילה יותר

מעבר לכל מה שאמרתי עד כה, המניעה היעילה ביותר נגד מחלות היא חיסונים. כן, אותה מילה שאסור היום להזכיר בחלקים מסוימים בארץ ובעולם. אבל אין מה לעשות, אפשר לנסות למנוע את ההדבקה באמצעים שפירטתי בחלק מהמקרים, אבל חיסון ימנע את המחלה. אם יש חיסון, כלומר.

ולכן הכלל האחרון הוא – תתחסנו.

 

טוב, זה מגן עלי, ומה מעבר לזה?

מעבר לזה צריך להכין ערכה ביתית של עזרה ראשונה, לאסוף מספיק מים ומזון, לארגן דרכי מילוט, לתדרך את הילדים ושאר עקרונות של הכנה לאסון. ברשימת הקישורים למטה אפשר למצוא את ההסברים הארוכים והמפורטים יותר של ה-CDC.

ואם נדבקתי?

אני משתתפת בצערך. עליך להגיע לעזרה רפואית מוקדם ככל הניתן. אם הוטל סגר על האיזור, אין לפרוץ אותו! אתם עלולים לשאת את המחלה איתכם לאיזורים חדשים, ואולי אפילו להדביק אנשים יקרים לכם.

וכמובן, תמיד אפשר להשאר אופטימים – מעטות המחלות שהורגות את כל החולים, כפי שהוכיחו דברי ימי האנושות. אולי דוקא אתם אלה שתשרדו?

לקריאה נוספת:

 

אודות קרן לנדסמן

אמא, רופאה וחובבת ספרות ספקולטיבית בסדר חשיבות משתנה. שייכת לשבט לנדסמן כבר למעלה מעשר שנים וגאה בכך.
פורסם בקטגוריה וירוסים, זומבים, זיבה, חיידקים, מחלות מגיחות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 תגובות בנושא מה לעשות כשהזומבים תוקפים?

  1. מאת Kipod‏:

    "אם הוטל סגר על האיזור, אין לפרוץ אותו!"

    אני לא בטוח שאציית להצעה הזאת.
    הבחירה הרציונלית של הפרט היא לא בהכרח הבחירה הרציונלית של החברה. את, כאפדימיולוגית, מחוייבת לטובת החברה. אני צריך לקחת בחשבון את טובתי שלי, ואת טובתם של בני משפחתי.
    מבחינתך, אם בדרך פעולה אחת ימותו חמישה אנשים, ובדרך פעולה אחרת ימותו חמש-מאות, ברור שתמליצי על האופן בו ימותו חמישה. ואני, אני לא רוצה להיות אחד מהחמישה.
    כמובן שמעשית השאלה לא מאוד רלוונטית. ישראל מדינה קטנה וצפופה. לא שיש לי לאן לברוח. אם במקרה הסגר יוטל רק על נתניה, אז אנסה להמלט, ולמצוא איזה צימר בנגב. כמובן שלא אהיה היחיד שיעשה כך. האם זאת הפעולה המוסרית ביותר? סביר להניח שלא. כמעט כל מערכת מוסרית מנסה לכמת את הנזק, ולהעדיף מצב של פחות נזק. ובכל זאת, עם זומבים סביבי, שישתגל המוסר.

    • מאת Boojie‏:

      או שמבחינה אסטרטגית עדיף, אני לא יודעת, נגיד, לסתום את הפה ולא לתת רעיונות לכל שאר האספסוף? כדי שכשאתה תימלט לצימר שלך בנגב, יהיו כמה שיותר כבשים שיתנהגו בהתאם להמלצות של קרן, ויהיה לך סיכוי להגיע לשם?
      טוב לך, טוב לאפידמיולוגים.

      • מאת קרן לנדסמן‏:

        האמת היא שהמלטות היא טבע של בני אדם. אם יש איום – רוץ מהר לכוון השני.
        הנקודה היא שהמלטות, לא משנה לאן, רק תוודא שהמגפה תתפשט.
        נכון שזה מחייב את הממשלה לאפשר חיים באיזור הסגר, מבחינת אוכל, מים, נגישות לטיפול רפואי וכו', אבל אם יש משהו שלמדנו מההיסטוריה הוא שמספיק נשא אחד כדי להרוג עשרות, מאות ולפעמים גם מליונים.

  2. פינגבאק: הַגִּירִית הַסַּמּוּרִית וְהַכַּלֶּבֶת הָאַכְזָרִית | סוף העולם – מבט מהיציע

  3. מאת ענת‏:

    אחלה פוסט! לא בטוח שבמקרה של מגיפת זומבים אמיתית, רחיצת הפצע, או שימוש בקונדומים, יעזרו 😉

כתיבת תגובה