ברוכים הבאים לעולם שלי

שני אירועים ייחודיים קרו השבוע. הראשון – היה לי יומולדת! הופ הופ טרללה וכאלה. השני – ראינו סרט מגיפות טוב. רק שתבינו – יומולדת יש לי אחת ל-365.25 יום. סרט מגיפות טוב לא ראיתי כבר שנים, כך שאירוע 2 נדיר יותר.

ונתחיל בטיזר לסרט. ליתר דיוק, בלוח המודעות של הסרט:

 

לוח המודעות מכיל סוגים שונים של חיידקים שלא גורמים למחלות ועובשים בצבעים מגניבים. לא הייתי רוצה לשאוף את התכולה שלו, אבל אין שום בעיה עקרונית עם הצבת השלט באיזור ציבורי. הטיזר בפני עצמו היה מעניין, אבל אחרי "התפרצות" המזעזע לא ציפיתי ליותר מדי מהסרט שזכה בביתנו לשם החיבה "קונטאגיון".

הסרט מתחיל עם גווינת פאלטרו המשתעלת לה בבר בשדה תעופה בדרכה חזרה הביתה מהונג קונג. המצלמה מראה את כל המשטחים בהם גווינת נגעה בטרם עזבה את המקום, ואת כל האנשים שנגעו בהם אחריה.

ברוכים הבאים לעולם שלי. כן, ככה אני רואה את המקום שבו אנו חיים – כל דבר נגוע באינספור חיידקים ומחוללי מחלות, וכל נגיעה לא מכוונת עלולה להביא מחלה מסוכנת לפתח ביתי.

גווינת חוזרת הביתה, מחבקת את הילד שלה ואת בעלה, ומספר דקות לאחר מכן מאבדת את הכרתה ומתה. לפני המוות הצפוי למדי היא מספיקה להשתעל על הרופאים והאחיות בחדר המיון. קצת לאחר מכן מתברר שגם בנה מת מאותה מחלה לא ידועה, ומכאן הסרט מתפצל לשלושה כיוונים – חקירה אפידמיולוגית, חקירה וירולוגית ו"עלילה".

ה"עלילה" קשורה לכל מיני דמויות שעושות כל מיני דברים. חלקן משכנעות, חלקן רק צצות לרגע ונעלמות. יש כמה שורות משעשעות במיוחד במהלך הסרט ("בלוגינג הוא גרפיטי עם סימני פיסוק", למשל, או "לא צריך להפוך את שפעת העופות לנשק ביולוגי. הציפורים כבר עושות את זה"), אבל לא לשם כך התכנסנו כאן. אשאיר את ביקורת הסרט לאנשים טובים ממני בנושאים אלה, ונעבור לדברים בהם אני כן מבינה.

שני המסלולים המענינים (בעיני) בסרט הוא המסלול שמלווה את החקירה ב-CDC ומעבדותיו והמסלול של החקירה האפידמיולוגית. הסיבה שהמסלולים האלה ענינו אותי פשוטה – המדע פעמים רבות מוקרב על מזבח ה"עלילה", וכאשר המהלך האמיתי של הדברים מתנגש עם שיאים דרמטים, התסריטאים מעדיפים לכתוב משהו שנראה להם נכון מבחינה תסריטאית על פני האמת המדעית. כך אנו מקבלים דברים דוגמת וירוסי הענק בפרינג' או סרטי תועבה כמו "התפרצות" שבה המדענים (!) של ה-CDC (!!) מגיעים לכפר נגוע באבולה מבלי לדעת כלום על מאפייני הוירוס עצמו.

ה-CDC, או בשמו העברי המרכז לבקרת מחלות ומניעתן, ממוקם באטלנטה, ג'ורג'יה, ארה"ב. הוא מכיל מעבדות ובהן מחוללי המחלות המסוכנים בעולם, מדענים מתחומים שונים וכמובן, אנשי בריאות הציבור ורופאים. אנשי ה-CDC היו מעורבים בחקירת רוב המגפות הגדולות של השנים האחרונות, בינהן SARS, H1N1, וכו'. הם מרכזים מידע לגבי התפרצויות בתוך ארצות הברית ומחוצה לה, מתוך הבנה כי התפרצות של מחלה בבנגקוק  נמצאת במרחק של 20 שעות טיסה בלבד מניו-יורק.

לאור זאת אפשר להבין כי אנשי ה-CDC לא טסים לשום כפר נידח מבלי לדעת למה הם נכנסים, איך המחלה מועברת וכיצד להתגונן נגדה. לשמחתי ב"התפשטות" אין בעיה כזו. כאשר אנשי ה-CDC מגיעים למקומות הנגועים הם מוכנים היטב, והתוכנית שלהם הגיונית.

אשת השטח של ה-CDC ב"התפשטות" היא קייט וינסלט. היא נשלחת למיניסוטה בה גווינת פאלטרו מתה מהמחלה המסתורית יומיים קודם לכן. מטרתה של קייט וינסלט היא ללמוד מה שניתן על השטח, לחקור את המשפחה של הנפטרת, ובעיקר – להכין את השטח למגפה. היא מתמודדת עם הפוליטיקה המקומית, מתחקרת את בני המשפחה ואת עברה של גווינת, מקימה את המרכזים לטיפול בנפגעים כאשר המגפה מתפשטת, ובסופו של דבר נדבקת בעצמה.

מה נכון?

ה-CDC אכן שולח אנשים למשימות שטח כגון אלה. התוכנית נקראת Epidemic Intelligence Service, והיא מאפשרת לאפידמיולוגים לפתח את כישוריהם בחקירת מגפות. חוקרי המגפות הללו השתתפו במספר חקירות בשנים האחרונות, רובן בתחומי ארה"ב. הם אוחזים בשני כובעים – מצד אחד הם מבצעים חקירה להבנת דרכי התפשטות המחלות ומהצד השני הם אנשי בריאות הציבור שמנסים למנוע את המשך ההתפשטות.

מה לא נכון?

להתפרצות כמו מה שמתואר כאן נשלחים הרבה יותר אנשים. גם מכיוון שיש צורך בעבודה מהירה ככל הניתן וגם על מנת לשמש גיבוי אחד לשני.

קייט בפוזה אופיינית עם משפט ההפחדה הסטנדרטי של הסרט

 

האשה הבאה המעניינת בסרט היא האפידמיולוגית החביבה, מאריון קוטילארד (הידועה בכינויה "האשה הפסיכוטית מאינספשן"). מאריון היא אפידמיולוגית של ארגון הבריאות העולמי, ומשימתה היא לצאת להונג קונג ולברר מהיכן הגיעה המחלה החדשה והקטלנית. כאשר היא מגלה מי היה חולה אפס היא נחטפת לכפר נידח בסין על מנת לשמש כקלף מיקוח בנסיון להשיג גישה מהירה לחיסון האמריקאי.

מה נכון?

החלק החביב עלי ביותר בסרט – מאריון מגיעה למשרד, מתיישבת, אומרת משהו בסגנון "קדימה, נתחיל לעבוד", ומיד פותחת את המחשב שלה. כן, ככה זה עובד. את רוב זמנם אפידמיולוגים מבלים מול מחשב ולא במעבדה מיסתורית מול תרכובות משונות.

למעשה, במהלך כל הסרט אין שום פגישה בין שתי האפידמיולוגיות (קייט ומאריון) לבין פיפטות או חלוקי מעבדה, שכן זהו לא תפקידן. הן לא אמורות לחקור את מחולל המחלה אלא רק להבין מי הדביק את מי ולעצור את ההתפשטות של המחלה.

מה לא נכון?

קודם כל, היא יפה מדי. דבר שני, כמו קייט וינסלט היא עובדת לבד. בכל הסצינות שלה היא עומלת על המחשב ושאר האפידמיולוגים הסינים שאיתה לא עושים דבר חוץ מאשר להיראות עצבנים. זה מגוחך, בכל התפרצות שכזו צפוי שיתוף פעולה בין הגורמים המקצועיים. הדבר האחרון לא בדיוק לא נכון: אני לא לגמרי בטוחה שהמקצוע שמתואר כאן אכן קיים במציאות. כלומר, יש לארגון הבריאות העולמי זרוע שממונה על חקר מגיפות בעולם אבל היא נסמכת יותר על גורמים מקומיים מאשר על אנשים של ארגון הבריאות העולמי עצמו. [עדכון מאוחר מיודעי דבר – אכן קיים תפקיד כזה בארגון הבריאות העולמי, ולמעשה רוב הנשלחים לאיזורי התפרצויות אינם אנשי ה-CDC אלא בדיוק האפידמיולוגים המגניבים של ה-WHO].

אפידמיולוגית בפעולה! שימו לב לאביזר הקטלני - עט!

 

האשה השלישית החשובה בסרט היא הוירולוגית ג'ניפר אהל. על כתפי ג'ניפר מוטל התפקיד המסובך ביותר – לבודד את הוירוס, לאפיין אותו, לגדל אותו בתרבית ולהפיק חיסון מתאים. היא זו שמתעסקת ישירות עם מחולל המחלה, וזה מגניב.

מה נכון?

כן! סוף סוף סרט שמבין שהאפידמיולוגים לא מתעסקים עם מחוללי המחלה, אלא הוירולוגים / מיקרוביולוגים / אנשים אחרים שיודעים איך לתפעל פיפטות! אנשי המעבדות והניסויים בבעלי חיים הם הממונים על בידוד מחוללי המחלות ונסיונות למצוא חיסון (אם צריך). יאי!

כמו כן כל ה"מסביב" גם כן נכון, כולל הניתוק של אנשי המעבדה מהמציאות עתירת הגופות. הם לא אלה שצריכים להתעסק בשאלה מאיפה הוירוס הגיע ולאן הוא הולך, אלא רק להבין איך המחלה עובדת ולהסביר את זה במלים פשוטות.

מה לא נכון?

המהירות בה הכל נעשה. גם האבחנה המדויקת של הוירוס, גם הבנת המנגנון, גם מציאת החיסון וכמובן – הבדיקה של החיסון על המדענית הראשית. היא מזריקה אותו לעצמה ויוצאת לפזז בבתי חולים כדי לבדוק האם הוא אכן יעיל. זה לא עובד ככה – דרושים ניסויים על גבי ניסויים כדי לאשר בדיקה בבני אדם, קביעת המינון הנכון ותופעות הלוואי האפשריות. כמובן שהפקת החיסון נעשית על ידי חברות התרופות והגוף המפקח עליו הוא בכלל ה-FDA בארה"ב, ללא שום קשר ל-CDC בשלב זה.

לפחות כאשר היא מזריקה לעצמה את החיסון היא זוכרת להפשיל את הגרביון (קראתי איפושהו שבהתחלה צילמו את הסצינה הזו כשהיא מזריקה לעצמה את החיסון דרך הגרביונים, ולאחר מכן צילמו אותה מחדש כדי שהיא תהיה מדויקת. יאי שוב!).

וירולוגית באמצע בדיקת וירוס קטלני

 

ומה עם הוירוס עצמו?

ההגיון מאחורי המחלה תקין. מחלות המועברות בדרכי הנשימה אכן מאד מדבקות. וירוסים חדשים נוצרים כל הזמן במקומות בהם יש מפגש בין בעלי חיים לבין בני אדם, והוירוסים האלה יודעים להדביק בני אדם.

מה שחשוב לשים לב אליו הוא שלרוב הוירוסים האלה לא קטלנים או לא מדבקים. הרבה פעמים ניתן למצוא וירוס קטלני במיוחד אך לא מדבק מאדם לאדם (אחד מסבבי "שפעת העופות", למשל, היה מאד קטלני אך כמעט ולא מדבק בין בני אדם), או וירוס מדבק מאדם לאדם שאיננו קטלני (הסבב האחרון של שפעת, למשל, שהיה מאד מדבק אך כמעט לא קטלני).

למרות זאת, האפשרות של וירוס קטלני ומדבק המועבר מבעלי חיים קיימת.

 

ולסיכום….

יאי.

ממש כך – סרט המציג בצורה קרובה למציאות את פעילות הגופים השונים הקשורים למניעת מחלות מדבקות ואת עבודתם בשטח. הוירוס עצמו נשמע הגיוני, דרכי ההעברה נכונות, וחוץ מאשר מעט פשרות מסיבות אמנותיות – הסרט בהחלט קרוב למציאות.

לגבי השאלה "האם זה יכול לקרות", התשובה היא, כמובן, "זה כבר קרה". היה לנו המון מזל עם ה-SARS ועם התפרצות השפעת האחרונה. הן לא היו קטלניות כמו שחשבנו, אבל הן הקיפו את העולם בתוך שבועות בודדים, ואילו הן היו שומרות על שיעור תמותה גבוהה בהחלט היינו יכולים למצוא את עצמנו בסופו הלא-סימפטי של סרט אימה.

 

לקריאה נוספת:

אודות קרן לנדסמן

אמא, רופאה וחובבת ספרות ספקולטיבית בסדר חשיבות משתנה. שייכת לשבט לנדסמן כבר למעלה מעשר שנים וגאה בכך.
פורסם בקטגוריה מחלות מגיחות, קצת מכל דבר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

17 תגובות בנושא ברוכים הבאים לעולם שלי

  1. מאת ולנסיה‏:

    בדיוק אתמול בערב ראינו את הסרט ורציתי לשאול אותך עליו!
    אנחנו דווקא תהינו אם אחרי היום השלישי, כשהיה כבר מספר מתים משמעותי עם קשר מיקום בינהם, לא הייתה אמורה כבר להיות תגובה משמעותית יותר.

    בסך הכל ממה שכתבת נשמע שהסרט אמין ואני מוכנה לקבל צמצום של צוות לאדם אחד מטעמים דרמטיים. בלאו הכי היו הרבה תלונות שיש יותר מידי דמויות בסרט.

  2. מאת lilev‏:

    אחלה פוסט
    אישית הסרט קצת שיעמם אותי, בעיקר כי העלילה, לפחות בעיני, הייתה ירודה משהו.
    מבחינתי בסרט מעין זה, [כל הכבוד לו שהוא מנסה לפחות להצמד לדברים המדעיים עד כמה שניתן] אמורה להיות איזשהי רמת היסטריה שעולה, תכונה חזקה של עשיה מסביב לעולם, והתגייסות של יותר גורמים… זה בעיקר מה שהיה חסר לי בעלילה והפך את הסרט מבחינתי ללא אמין וחסר "אקשן" שהייתי מצפה במקרה של מגיפה עולמית.

    אבל כיף לקרוא את הפוסט שלך וללמוד על התפקיד המהותי של האפדימולגים.
    נשבעת שיום אחד אני ממש אבין מה את עושה עם כל האקסלים 🙂

  3. מאת עליזה אברון‏:

    אהבתי, כתוב מענין, בטח את רופאה ?
    אגב למה את מציגה את עצמך שאת גאה להשתייך לשבט לנדסמן, בדרך כלל צריך אבאמא, או שהיום כבר לא ? סתם, אחלה בלוג!

  4. מאת ויימס‏:

    ראיתי את הסרט הזה לפני כמה שבועות. עדיין קורה לי ש- שיט! נגעתי בפנים!

    וכן, "העלילה" היא באמת החלק החלש והלא מעניין.

  5. מאת imprudence‏:

    מאז שקראתי את הפוסט הזה רציתי לראות את הסרט.
    השאלה המרכזית שלי היא כדלהלן:
    כשאומרים 25% תמותה, הכוונה (מן הסתם) לתמותה מתוך החולים. או שלא? אז מה קורה לכל השאר? חלית, נשארת בחיים, עכשיו אתה מחוסן? למה אין דוגמאות לזה בכלל בסרט?
    ואיפה נכנס לכל הסיפור הבעל המחוסן המוצלח? איך דבר כזה קורה? למה אי אפשר ללמוד משהו חכם מהדם שלו?

  6. פינגבאק: הסליל הפרום | סוף העולם – מבט מהיציע

כתיבת תגובה