אז איפה אני באמת?

עושה דברים, ויש שיגידו – יותר מדי.

אם נשים לרגע את המשפחה-חברים-קריאה-מרתוני קיפול כביסה בצד, אז – עומלת על עבודת הגמר שלי (שחזרה "עם כמה תיקונים קטנים" שיקחו למעלה משבוע של עבודה רציפה), מנסה לסיים בקשות למחקרים, צוברת מאמרים לא קרואים (שמקבלים כולם את הכותרת "לכתוב על זה לבלוג!" ואז נדחפים לתיק ולא יוצאים משם), ומדי פעם אפילו מצליחה לנהל מעט את הכנס האהוב עלי.

מה שאני לא עושה הוא לעדכן את הבלוג. אני יודעת, סדרי העדיפויות שלי שגויים.

אז רק שתדעו שאני לא שוכחת, ורשימת הנושאים לעדכון כוללת כרגע חיידקים שזחלו מבתי החולים לקהילה, שינויים בחיידקים בגלל חיסונים, סיבות תמותה בקרב נשים צעירות בארץ, חיפוש עזים ומציאת מלכים, מגיפות של אלמוגים וכמובן, הרשומה האופטימית שביקשה ליטל (יעל טרם החליטה מה היא רוצה).

אם אתם מתגעגעים לכתיבה שלי, אתם מוזמנים לקרוא את הסיפור שלי שיתפרסם בפרויקט "עולמה של סוזן" ביום שלישי הקרוב (13 בדצמבר). אם אתם רוצים לקרוא משהו שקשור למחלות, אתם תמיד יכולים לחזור לקרוא את הסיפור שלי, "הגורגורנה של הייזנברג", שזכה לפני חודשיים בלבד בפרס גפן לספרות מקור ספקולטיבית (זה שם יפה ל"מדע בדיוני ופנטסיה"). אני מאד גאה בו.

אם אתם רוצים לשמוע אותי – מחר, 11 בדצמבר, רועי יראיין אותי שוב ב"דוקטור למה", הפעם על חיסוני ילדות.

ואם אתם רוצים לראות אותי, בואו ביום שלישי הקרוב ל"באר", התא הבאר-שבעי למדע בדיוני ולפנטסיה לשמוע אותי מדברת על מחלות נכחדות שחוזרות לנשוך אותנו. מילולית. יהיו זומבים.

ובעיקר, אנא החזיקו אצבעות שכל הצעות המחקרים יוגשו, כל עבודות הגמר יתקבלו וכל הכנסים יעברו בשלום כדי שאוכל לחזור לכתוב פה באופן קבוע.

ולקינוח, חתול:

(כן, היא שלנו. כן, גם העציץ וניצניו זצ"ל שלנו).