קטלני יותר ממלפפונים

ילדה בת שתיים-עשרה מתה לפני חודש, ולא שמעתם עליה. היא לא מתה אחרי "מאבק במחלה ממושכת" (שם הקוד הידוע לסרטן), היא לא מתה כחלק ממהפכה, היא אפילו לא מתה כסמל היסטורי. היא פשוט חלתה ומתה, והמוות שלה היה מהמפחידים בעולם שלנו.

קראו לה קייט נאקיגולי (Kate Nakiguli) והיא גרה בכפר באוגנדה, שהוא כל כך קטן עד שהוא לא מופיע בגוגל-מפות. באחד במאי השנה היא הרגישה לא טוב. חום, תחושה כללית רעה. וירוס, אתם יודעים. אילו הבן שלי היה מתעורר ככה זה היה נגמר בפתק שחרור מבית הספר ושוקו בבית הקפה הסמוך לרופאת הילדים שלנו.

גם קייט נשארה בבית באותו יום. סבתא שלה טיפלה בה בצורה שבה סבתות מטפלות בילדים חולים. אצלנו זה מרק עוף, אני לא בטוחה מה המקבילה האוגנדית. היא גם לקחה אותה לרופא שאבחן כי קייט חלתה בוירוס ושלח את הילדה הביתה עם "טיפול שמרני" (כלומר – טיפול שמיועד להוריד חום ולהקל על כאבים). אחרי שלושה ימים בהם המצב של קייט לא השתפר, סבתא שלה חזרה איתה לרופא שהפנה אותה למרפאה גדולה יותר. הסבתא, כדרכן של סבתות בכל העולם החליטה לא לקחת אותה למרפאה נוספת (אם כי מעט מצוידת יותר) רק כי היא קרובה. היא החליטה לקחת את הנכדה החולה לבית החולים הצבאי הסמוך, המתוחכם והחדיש, שנמצא במרחק של כמעט 90 קילומטרים מהכפר. המצב של קייט החמיר ואחרי חמש שעות מההגעה לבית החולים היא מתה.

הדרך שעשתה קייט החולה נראתה בערך כך (B – הכפר שממנו היא יצאה, A – המרפאה עליה הרופא המליץ, C- בית החולים הצבאי) :

<
View Larger Map
דמיינו את מספר האנשים שהיא פגשה בדרך, את הרופאים והאחיות שראו אותה במיון, וכמובן – את כל מי שניסה להחיות אותה. כי לא משנה אם אתה גר באיזור שכוח-אל באפריקה או במרכז רמת אביב ג', חיי ילד הם משהו שנאבקים עליו. גם אנשי בריאות הציבור החלו לדמיין את מספר האנשים שהילדה החולה באה איתם במגע. כי היא לא מתה מוירוס אקראי, היא מתה מאבולה.

עכשיו – פאניקה

וירוס האבולה הוא וירוס חדש יחסית. הוא התגלה באמצע שנות השבעים במגפה שקטלה 280 איש שחיו ליד נהר בשם אבולה בזאיר, כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. באותה שנה היתה התפרצות של אותו וירוס בסודן, ושם מתו 150 איש. עד 1979 כמעט כל שנה היתה התפרצות של אבולה (כולל מקרה אחד באנגליה), ואז, שקט עד 1994, ומאז כל שנה יש התפרצות אחת אם לא יותר.

עולה השאלה – למי אכפת ממאה-מאתיים איש שמתים באפריקה? יותר אנשים מתים מרעב בכל יום ביבשת הזו.

והתשובה פשוטה – זה לא שהם מתים. זה שהם מתים מהר, ביסורים, ושכמעט כל מי שנדבק מת מהמחלה. בנוסף לזה, אנחנו עדיין לא ידועים מה המאגר הטבעי של וירוסי האבולה בטבע או למה דוקא במאה האחרונה הם החליטו לצוץ. אם אנחנו לא יודעים את זה, איך נבער את הוירוס?

ישנם חמישה זנים של אבולה שמוכרים היום, כמעט כולם על פי שמות המקומות בהם הם התגלו  – זאיר, סודן, חוף השנהב, בונדיבוגיו ורסטון (שקרוי על שם מישהו ולא על שם מקום).

וירוס האבולה גורם למחלה שנקראת קדחת מדממת. השם לא מותיר הרבה מקום לדמיון. המחלה מתחילה כמו שפעת חמורה מהרגיל, עם חום גבוה, כאבי פרקים וכאבים שונים. עם הזמן המצב מחמיר ואחרי מספר ימים מגיעים הסימפטומים האופייניים – דימומים מכל רקמה רכה. עיניים, מעיים, לתוך הפרקים, מהחניכיים… רק תבחרו.

התמותה מאבולה משתנה בהתאם לזן. אבולה-רסטון ואבולה-חוף השנהב לא קטלניות בכלל, נכון לידע שיש בידינו היום. אבולה-זאיר ואבולה-סודן הורגות בין 50% ל-90% מהחולים, והיו גם התפרצויות עם 100% תמותה.

בינתיים היו פה-ושם מקרים מחוץ לאפריקה, ואשאיר לקורא הנבון לשער איך אבולה הגיעה מחוץ ליבשת (רמז – רובם היו עובדי מעבדה), אבל הרוב המכריע של החולים והמתים מרוכזים ברצועה במרכז היבשת השחורה.

פיזור אבולה ברחבי אפריקה. מתוך אתר ה-CDC

ועכשיו, פאניקה.

מה עושים?

תרופה אין. חיסונים גם לא. עובדים על זה, כמובן. לא כדי להציל את חיי החולים הנוכחים אלא מכיוון שוירוס האבולה הוא נשק ביולוגי מצוין. הוא מאד מדבק, מופץ בקלות, והכי חשוב – קטלני.

הדבר היחיד שאפשר לעשות למען אדם שנדבק באבולה הוא לקחת אותו למרכז רפואי ולהמתין. במקומות האלה אפשר לקבל טיפול תומך (כלומר – החזרת נוזלים, הנשמה ושיכוך כאבים), מה שאי אפשר לקבל במרפאות העירוניות הרגילות.

ועכשיו אנחנו חוזרים לסיפור של קייט נאקיגולי. הרופאים בבית החולים הצבאי שבו היא מתה זיהו במהירות שמדובר באבולה. היתה להם מגפה כזו לפני שנים בודדות, והם מתודרכים היטב לגבי הטיפול במקרים כאלה. הטיפול העיקרי, כמו בכל מחלה מדבקת מראשית ההיסטוריה הוא מניעה. לא מניעת המחלה במי שכבר גוסס, אלא מניעת הדבקה נוספת. בידוד מאפשר הגשת עזרה מהירה למי שמפתח את המחלה, וחשוב מכך, מפחית את סיכון ההעברה הלאה, לאנשים נוספים. במגפת האבולה של 1995 עיקר הנדבקים היו בני משפחה המורחבת של החולה הראשון ובני משפחותיהם של מי שבא איתו במגע.

לכן הפעולה הראשונה שננקטה היא בידוד כל האנשים שבאו במגע עם קייט. המשפחה שלה, הרופאים שפגשו אותה והאחיות שנגעו בה. בסך הכל 25 אנשים הושמו בבידוד החל מאחד במאי, למשך 21 יום, זמן הדגירה הארוך ביותר שתועד במקרי האבולה.

הפעולה השניה היתה דיווח לארגון הבריאות העולמי, שכן כל מקרה אבולה חייב בדיווח. מהרגע שהאירוע דווח ועד לשבוע האחרון, אחת לכמה ימים, נשלחו עדכונים לכל המנויים על שירות ProMed לגבי מספר האנשים הנמצאים בבידוד, וכי כולם עדיין חשים בטוב. זה הכל, וזה מספיק. כל עוד כולם בריאים – אפשר להנמיך את החששות להדבקה משנית.

הבידוד הסתיים לפני שבוע, עם ההכרזה כי אף אחד לא נדבק. עשרים וחמישה אנשים שוחררו לבתיהם. זוהי אחת ההתפרצויות הבודדות של אבולה שהסתיימו במוות של אדם אחד בלבד. הצלחה מסחררת מבחינת כל הגורמים הרשמיים – גם מבחינת הזיהוי המהיר של המחלה על ידי הצוות הראשוני, גם מבחינת הבידוד של כל הנמצאים בסכנה, וכמובן מבחינת ההצלחה במניעת המגפה. הידד לאנשי בריאות הציבור.

ובכל זאת, ילדה בת שתיים-עשרה מתה, ואף אחד לא יודע את זה.

המשפחה האבלה. המקור כאן - www.razor.ug (ומוסר מידע לא נכון לגבי המקרים שאובחנו).

—

להרחבת הידע:

1. מאתר ה-CDC – ריכוז כל המידע החשוב לגבי אבולה וההיסטוריה של התפרצויות אבולה.
2. מאתר ארגון הבריאות העולמי – עוד מידע על סימנים והדבקה, והדיווח הראשון על אבולה (PDF).
3. סיפור ההצלחה האוגנדי במניעת ההתפרצות הנוכחית – עיתונות,
4. דיווח בעיתונות תוך כדי ההסגר, והדיווח האחרון של ProMed לגבי ההתפרצות באוגנדה.
5. מתוך אתר Discover על גורילות חולות אבולה.