סוף העולם – מבט מהיציע

אתמול בבוקר ה-CDC פרסם הודעה לקונית למדי על כך שבמהלך התארגנות למעבר דירה נמצאו כמה מבחנות מסומנות בתגית "variola" במעבדה ישנה.

ואריולה הוא הוירוס שגורם לאבעבועות שחורות, אחת מהמחלות הקטלניות בהיסטוריה האנושית. שבטים שלמים באמריקה נמחו מעל פני האדמה לאחר פלישת הספרדים בגלל הוירוס הזה. באירופה שבה היו התפרצויות "סדירות" של המחלה התמותה היתה בסביבות 30%, כלומר אחד משלושה אנשים מת ממנה.

אבעבועות שחורות מדבקת באוויר. כלומר, על ידי שיעול. הוירוס דוגר במשך שבוע עד שבועיים, במהלכם האדם איננו מדבק. לאחר מכן החום עולה והאדם מרגיש רע (עד כדי כך שהוא לא יכול לעבוד, מציין האתר האמריקאי הקפיטליסטי). השלב הזה נמשך כיומיים עד ארבעה ימים, במהלכם האדם מדבק באופן חלקי.

ואז מופיעה הפריחה. היא מתחילה לרוב בפה ומתפשטת מהר בכל הגוף. אחד המאפיינים של הפריחה הוא שהיא מתחילה בקצוות (כלומר בכפות הידיים והרגליים) ומתפשטת למרכז הגוף, בניגוד לאבעבועות רוח שמתחילות במרכז הגוף ומתפשטות החוצה. הפריחה הופכת לאבעבועות תוך מספר ימים, ואיתן החום עולה שוב (כמה כיף). בשלב הזה האדם הוא מדבק במיוחד. הפריחה יכולה להמשך כשבועיים עד שלושה עד שהפצעים מגלידים ונושרים. לרוב נשארות צלקות שלא מחלימות ומהוות שלט "שרדתי את האבעבועות השחורות".

אבל זה במקרה הטוב.

במקרה הרע הוירוס פוגע באיברים פנימיים, מתרבה ללא שליטה בדם עד ליצירת תגובה בלתי פרופורציונלית של מערכת החיסון, פוגע במפרקים, בעיניים, ואף לדימומים עוריים קשים.

באנשים מחוסנים שנדבקים במחלה שיעור התמותה מהמחלה עומד על 1%, בערך. זה לא מבריק, אבל זה מה יש.

באנשים לא מחוסנים סיבת המוות העיקרית היא אלח דם, שנגרם ב-30% מהאנשים. אנשים בהם אין בכלל נגעים עוריים נמצאים בסיכון גבוה יותר לתמותה, בערך 45% מהם מתים. שיעור התמותה הגבוה ביותר הוא בקרב אנשים בהם מתפתחים דימומים תת עוריים – 95% מהם מתים, בלי קשר לחיסון או לא.

מאז שאדוארד ג'נר פיתח את החיסון נגד אבעבועות שחורות הצלחנו לחסן את כל העולם והוירוס נכחד רשמית בתחילת שנות השמונים. מאז לא היו מקרים של אבעבועות שחורות בעולם, וכל הוירוסים נמצאים בתוך מבחנות שמורות היטב בשתי מעבדות – המעבדה של ה-CDC בארה"ב ומעבדת vector ברוסיה.

אז המבחנות ההן, שנשכחו מאחור, מכילות את הוירוס המקורי, האמיתי, הקטלני שאמור היה לשמש למחקר.

מה שקרה הוא שה-NIH, מכון הבריאות הלאומי של ארה"ב, עבר דירה ב-1972 והעביר את המעבדות שלו לרשות ה-FDA, הרשות שמפקחת על בטיחות המזון והתרופות. חלק ממעבר הדירה כלל העברת הפיקוח על חומרים ביולוגים מסוכנים (כמו, למשל, וירוס קטלני שמחה חלק נכבד מהאנושות במהלך ההיסטוריה).

המבחנות שנמצאו מתוארכות לשנת 1950, התקופה בה עדיין נלחמו במגיפות אבעבועות שחורות ברחבי העולם, שלושים שנה לפני שהצליחו להכחיד את הוירוס.

המבחנות הועברו למתקני ה-CDC באטלנטה. אחרי ביצוע בדיקת PCR (בדיקה שמאפשרת לגלות שאריות חומר גנטי) התברר שהמבחנות אכן מכילות חומר גנטי של הוירוס. כעת בודקים האם הוירוסים שבפנים עדיין חיים ועדיין יכולים להדביק אחרים. הבדיקה הזו תיקח לפחות שבועיים, ולאחריה ישמידו את המבחנות. חייבים לבצע את הבדיקה על מנת ללמוד יותר על יכולת ההשרדות של הוירוס הזה.

החדשות הטובות: המבחנות לא נפתחו, כולם בריאים, אין שום עדות לכך שמשהו יצא מהן והתפזר בעולם, וכנראה שהסיפור הזה ייגמר טוב.

החדשות הרעות: אפשר היום להוריד את הרצף הגנטי של אבעבועות שחורות מהאינטרנט, וכל טרוריסט מחמד יכול לייצר וירוסים חדשים בזמנו הפנוי בעזרת חומרים נפוצים (יחסית).

ולסיום:

חתלתול עם מבחנה!

חתלתול מדעי!

להמשך הקריאה:

• על המבצע העולמי להכחדת האבעבועות השחורות מהאתר הזה ממש.
• עוד על אבעבועות שחורות מאתר ה-CDC, ומה לעשות במקרה של התפרצות.
• סיכויי ההשרדות מהתצורות השונות של אבעבועות שחורות.
• תמונת החתלתול החושב לקוחה מהאתר הזה.

הרשומה הזו נכתבה על ידי דניאלה הראל, שהיא צלמת שעובדת עם חיות בר (באמת! היא היתה באפריקה וגידלה גורי נמרים ודברים אכזריים נוספים), חלק מהוצאת הספרים סיאל, מתנדבת בספארי, אדם מגניב ביותר, ומתכנתת מוכשרת שתשמח לשמוע מכם.

חכו! יש גם סרטון חמוד להפליא!

להרחבת הקריאה:

·         www.CaninesAndChildhoodCancer.org

•  Dimitriieic I. Animal-assisted therapy–a new trend in the treatment of children and adults. Psychiatr Danub. 2009 Jun;21(2):236-41.
•     Orlandi M, et al. Pet therapy effects on oncological day hospital patients undergoing chemotherapy treatment. Anticancer Res. 2007 Nov-Dec;27(6C):4301-3.
•  Allen K, et al. Cardiovascular reactivity and the presence of pets, friends, and spouses: the truth about cats and dogs. Psychosom Med. 2002 Sep-Oct;64(5):727-39.
•   Jerman R, Pets Can Tame High Blood Pressure Medical Tribune, December, 1999:18.
•  Friedmann E, Thomas SA. Pet ownership, social support, and one-year survival after acute myocardial infarction in the Cardiac Arrhythmia Suppression Trial (CAST). Am J Cardiol. 1995 Dec 15;76(17):1213-7.
•  Friedmann E, et al. Relation between pet ownership and heart rate variability in patients with healed myocardial infarcts. Am J Cardiol. 2003 Mar 15;91(6):718-21.
•  Fritz CL. Companion animals and the psychological health of Alzheimer patients' caregivers. Psychol Rep. 1996 Apr;78(2):467-81.
• ואפילו דו"ח של התמ"ת לגבי גידול בעלי חיים.

—

תודה דניאלה!

—

תיקון מאוחר (כלומר, אחרי יום):

כמה מהקוראים בדף הפייסבוק העירו את עיני לנושא של איחוי עצמות על ידי גרגור חתולים. היות ולא בדקתי לעומק את כל הרפרנסים (וזו טעות שלי!) לא שמתי לב לכך שהנושא מוצג באינפוגרפיקה בצורה ברורה בעוד שבמציאות הוא לא לגמרי מוכח.

אז הנה התיקון:

יש זירוז של פעולת איחוי העצמות אם מפעילים על העצם המתאחה תדרים ספציפים. חתולים מגרגרים באותם תדרים. מכאן מגיעה ההשערה שהגרגור יכול לעזור לאיחוי עצמות. הנושא לא הוכח לגמרי.

מבחינתי, האישית, הבעיה היא שפרסמתי משהו שאיננו מדויק מדעית עד הסוף בלי ההסתייגות המתאימה. אני מקווה שכולנו זוכרים שאפילו אני בן אדם שיכול לטעות.

הנה כמה לינקים מעניינים לגבי תדרים והשפעה על פעילות איחוי העצם:

• http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S8756328206004455
• http://www.fasebj.org/content/13/9001/S101.short
• http://link.springer.com/article/10.1007/BF00302070
• http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/20505115
• http://rsif.royalsocietypublishing.org/content/9/72/1697.full
• http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3590448/

תודה ושוב סליחה בפני הקוראים 🙂

ובכן, תשמחו לדעת שכולכם מטורפים. על כל הראש. לגמרי. זה קצת באשמתי, אבל בעיקר באשמתכם.

לפני יומיים דף הפייסבוק של הבלוג חצה את קו אלף העוקבים. הגבתי בצורה בוגרת, כרגיל. כדי לשמח את כל העוקבים הכרזתי על מבצע "בקשו רשומה וקבלוה". הנחתי שאקבל שתי בקשות לרשומות שהבטחתי בעבר ולא כתבתי עדיין, ואולי רשומה חדשה או שתיים. לא ציפיתי לכמה-עשרה הצעות, כולן נהדרות וכולן ממש, אבל ממש, מגניבות.

גם אתם, הקוראים נטולי הפייסבוק, מוזמנים להציע בתגובות כאן רשומות. גם אם הבטחתי בעבר וטרם כתבתי.

ועתה, אין לי ברירה אלא להתחיל לכתוב. כל הרשומות שיכתבו כתוצאה מהתעלול הזה יהיו תחת קטגורית "טירופוסט".

ובכן, מוכנים?

מסתבר שהסוף הרע של הסיפור מהרשומה הקודמת לא היה הסוף, והוא אפילו יותר גרוע משחשבנו.

לכל מגיפה יש שלושה שלבים – התחלה, אמצע וסוף.

בהתחלה היא עדיין קטנה, יש רק כמה אנשים חולים, ואפשר להטיל סגר ולהשתלט עליה. זה מה שקרה בקונגו לפני שנתיים, וזו הדרך המועדפת לטפל במגיפות באופן כללי.

בסוף היא סיימה להדביק את כל מי שהיא רק יכולה, ומי שנשאר או מחוסן נגדה או מת (אם זו מגפה קטלנית). בשלב הזה מספר החולים מתחיל לרדת, ואנשים יכולים לנשום לרווחה.

החלק הבעייתי הוא האמצע, כאשר מספר החולים רק עולה, היקף התחלואה עוד לא ברור, ואי אפשר להשתלט על המצב. זה מה שקורה כרגע בגינאה, ובמידה פחותה בליברה ובסיירה לאון.

נכון ל-4 באפריל הספירה הרשמית של ארגון הבריאות העולמי עומדת על 137 חולים בגינאה, מתוכם 86 מקרי מוות. דווחו מקרים בלפחות ארבע ערים, אחת מהן היא עיר הבירה של גינאה. לפחות 14 אנשי צוותים רפואיים חלו באבולה, מתוכם לפחות 8 מתו.

ההשערה הנוכחית היא שמקור ההתפרצות הוא בעטלפי פירות, שמהווים אחד ממקורות התזונה באיזור, ולכן אחת ההמלצות היא להמנע מאכילת עטלפים. אבל זו לא הסיבה האמיתית להתפשטות האדירה של ההתפרצות הזו. הסיבה האמיתית היא שגינאה לא דיווחה לאף אחד על המקרים הראשונים בפברואר, אלא רק באמצע מרץ, מה שנתן לאבולה להסתובב חופשי במדינה במשך חודש וחצי (!) לפני שהתחילו לנסות לעצור אותה.

יוניצ"ף וארגון הבריאות העולמי מחלקים כפפות וערכות סניטריות בבתי ספר באיזורים הנגועים. ארגון הבריאות העולמי מחלק גם ערכות לקבורה בטוחה. עדיין לא הגיעו לשלב של קבורת אחים ושריפת גופות.

מעל 300 אנשים נמצאים בבידוד לאחר שבאו במגע עם חולי אבולה, וממתינים לגלות האם הם נדבקו או שמא הצליחו לחמוק מהוירוס.

חלק מהדיווחים מזכירים את הנסיונות להלחם ב"מוות השחור". אנשים משאירים קעריות עם חומרי חיטוי בכניסה לבתים, נמנעים מלחיצת ידיים או מכל מגע עם בני אדם אחרים (אפילו שאבולה מדבקת רק לאחר הופעת הסימפטומים, ולרוב לא נוטים להתנשק עם אנשים עם חום גבוה ו/או דימום מכל פתחי הגוף). וכן, כבר התחילו לתקוף מרכזים רפואיים שמטפלים בחולים מתוך טענה שהם מדביקים אנשים בכוונה.

במאלי מפחדים למוות. במלוא מובן המילה. הם דיווחו על מספר מקרים חשודים באבולה – גבר אחד שנסע באוטובוס שהגיע מגינאה אושפז בבי"ח, ולאחר מכן הוברח משם על ידי בני משפחתו, ושני אנשים שסבלו משלשולים והקאות. כל נוסעי האוטובוס אותרו והתבקשו לעבור בדיקות דם על מנת לוודא שאיש מהם לא חלה.

בליבריה הודיעו ב-3 באפריל על אדם נוסף חולה. הם דיווחו עד כה על 14 חולים, מתוכם 6 מקרי מוות מאבולה, אולם דוקא האדם הזה מטריד הרבה יותר. זהו צייד שחי לבדו, לא היה במגע עם איש מגינאה ולא יצא מגבולות ליבריה כבר שנים. כלומר, מקרה חדש, ואולי מוקד התפרצות נוסף.

בינתיים הפאניקה גורמת להרס נוסף: סנגל סגרה את הגבולות שלה, ולא מאפשרת לסוחרים שהיו בגינאה לחזור הביתה. הסחורה שלהם נרקבת ואין להם איפה לשהות. זהו צעד נכון מבחינת בריאות הציבור אולם הרסני מבחינת האנשים הפרטיים. חברות כריה בין-לאומיות הודיעו על הפסקת הפעילות שלהן והוציאו את עובדיהן מגינאה. שגרירות ארה"ב מתחננת בפני אזרחיה לא להגיע לגינאה ולאיזור. ערב הסעודית מעכבת הוצאת ויזות לאנשים מגינאה או ליבריה שמעונינים לבקר בה. במרוקו סוקרים את כל מי שחוזר מגינאה ומחפשים סימני מחלה. ארגון הבריאות העולמי הודיע שאין להטיל מגבלות מסחר או תיירות על גינאה, אולם את המדינות האחרות זה לא משכנע.

אבל יש גם נקודות אור. קטנות, אבל קיימות. ארגון התנדבותי בין-לאומי פצח במבצע של מיפוי כל הבתים באיזורים הנגועים בגינאה על מנת להקל על אנשי הצוותים הרפואיים להגיע למקומות בעייתיים:

באחד ממרכזי הרפואה הגדולים בגינאה הודיעו שהם סובלים ממחסור במים, מחסור באמצעי סניטציה, מחסור במזון, מחסור בחשמל, ושיעורי הדבקה הולכים ועולים."רופאים ללא גבולות", ה-CDC וה-WHO כבר שלחו משלחות לעזרה, והם עוזרים בטיפול בחולים, פינוי גופות ופיקוח על מתקני הרפואה. הם לא יכולים לבנות מאפס את התשתיות החסרות, אבל הם יכולים להקל על הסבל ועם קצת מזל, אולי לעצור את ההתפרצות הזו.

וכן. גם כאן יש תמונה של חתול בסוף.

–

תודה ליובל נוביק שהפנה את תשומת לבי לפרויקט המיפוי!

–

להמשך קריאה:

• תמונות חמודות של חתולים.
• מידע נוסף על פרויקט המיפוי בגינאה.
• תמונות חמודות של אוגרים.
• פוסט מרתק על העבודה של אנשי ארגון הבריאות העולמי בגינאה.
• עדכונים שוטפים אפשר למצוא בדף הפייסבוק של הבלוג, שפתוח גם לאנשים נטולי פייסבוק!

בארבעה בפברואר השנה החלה התפרצות של מחלה מוזרה בגינאה. החולים סבלו מחום גבוה, שלשולים והקאות דמיים, כאבי שרירים, ומתו תוך זמן קצר מהופעת הסימפטומים. רוב החולים היו קרובי משפחה של אדם שנפטר כתוצאה מאותה מחלה מוזרה. נשמע מוכר? בערך?

אילו החולים היו בסודן, אוגנדה או קונגו האבחנה היתה ברורה – אבולה. קדחת מדממת שבכל שנה מתפרצת באחת מהמדינות האלה, וגורמת בדיוק לסימפטומים כמו הנ"ל. קטלניות המחלה משתנה בהתאם לזן שהחולה "הגריל" ונעה בין 50% ל-90% קטלניות.

אבל.

גינאה איננה סודן, אוגנה או קונגו. למעשה, היא מאד מרוחקת מהן. למעשה, הזן היחיד של אבולה שדווח בסביבה של גינאה הוא אבולה חוף השנהב, בשנת 1995, שאיננה קטלנית בכלל.

אז זו לא יכולה להיות אבולה, נכון?

מיצאו, ילדים, את גינאה וצבעו אותה בצבעים עליזים!

ולכן אף אחד לא חשד באבולה.

אם זו התפרצות של אבולה אז חייבים לדווח לארגון הבריאות העולמי באופן בהול, על כל מקרה חשוד. אם זו התפרצות של אבולה צריך להטיל מגבלות נסיעה ומסחר. צריך להיות מוכנים לירידה בתיירות. צריך להיות מוכנים להפסקת החיים התקינים בכל המדינה. אז זו לא יכולה להיות אבולה, נכון?

לא חשדו באבולה כשהיו רק כמה מקרים בודדים, לא חשדו באבולה כשהיו כמה-עשרה מקרים, ורק אחרי שהיו למעלה מארבעים מקרים, עם יותר מעשרים מקרי מוות, מישהו העלה את האופציה שאף אחד לא רצה להציע. שתיים עשרה דגימות דם נשלחו למעבדה בליון בצרפת – שבע של חולים, חמש של בני משפחה בריאים. השבע חזרו חיוביות לוירוס אבולה זאיר, הקטלני מכולם. החמש היו שליליות, מה שאומר שזה אכן מה שגורם לתחלואה.

ב-22 במרץ, חודש וחצי אחרי שההתפרצות החלה, גינאה סוף סוף דיווחה באופן רשמי לארגון הבריאות העולמי שיש לה התפרצות אבולה. בשלב הזה היו כבר 49 חולים, מתוכם 29 מתים. המחלה כבר התפשטה לחמישה מחוזות שונים.

אם זה היה סיפור עם סוף טוב, הוא היה נגמר כאן. אבל זה סיפור שמכתיב וירוס קטלני, והוא לא יכול להגמר טוב. ארבעה עובדי בריאות מתו בהתפרצות הזו עד כה. המחלה התפשטה גם לסיירה ליאון השכנה כנראה, ואולי גם לליבריה, שם דיווחו על ששה חולים מתוכם חמישה כבר מתו. הדיווחים האחרונים מדברים כבר על 80 חולים בגינאה*, ועם 90% תמותה, ברור שזה לא ייגמר טוב.

צוותים של "רופאים ללא גבולות" וארגונים התנדבותיים נוספים כבר יצאו לגינאה כדי לעזור בהשתלטות על המצב, אבל עם התפוצה הנרחבת של המחלה כרגע ברור שיהיו עוד מתים רבים לפני שהיא תעצור.

השאלה החשובה ביותר היא: היות וגינאה איננה מקום שבו יש התפרצויות של אבולה כמו מדינות אחרות במרכז אפריקה, למה עכשיו? מה קרה?

יש שתי סברות אפשריות – האחת, המועדפת מבחינת כולם, היא שהוירוס "תפס טרמפ" על ייצור חי כלשהו שעבר את הגבולות הבין-מדינתיים דרך היערות המקשרים בין המדינות השונות. כלומר, קוף נגוע שהדביק קוף אחר, שהדביק עוד קוף, עד שבסופו של דבר הקוף הדביק אדם והתחילה התפרצות. זוהי הסברה המועדפת כיוון שהיא הגיונית ביולוגית וכיוון שהיא עדיין "שומרת" את המחלה בגבולות אפריקה.

הסברה השניה, והגרועה מאד, היא שמי שהביא את הוירוס הוא אדם. היא גרועה מאד כיוון שזו תהיה הפעם הראשונה שבה אדם חולה "ייצא" אבולה מחוץ לגבולות המדינה שבה היא שוכנת באופן רגיל. במשך שנים דיברו על זה שאדם חולה באבולה יכול תיאורטית להפיץ את המחלה מחוץ לגבולות אפריקה, אבל זה לא הגיוני כי הוא חולה באבולה, ולא יעלו אותו על טיסה. לא רק זה, לרוב אין רק אדם אחד חולה אלא כמה, ובמקרים כאלה, כאמור, עוצרים את התחבורה כדי לא "לייצא" את המחלה למדינות אחרות.

אבל אם זה מה באמת שקרה – זה יכול לקרות שוב. ואם זה יכול לקרות שוב, מה ימנע מהאדם הבא לנחות בנמה"ת בן-גוריון?

וזה מה שמפחיד אותי באמת.

חתלתול, כדי שתוכלו לישון בלילה

*ארבע שעות לאחר פרסום הרשומה הגיע עדכון – 87 חולים, מתוכם 61 כבר מתו. בנוסף, אובחן אדם עם קדחת מדממת בקנדה**, שהגיע מליבריה לאחרונה. רשויות הבריאות בקנדה חוקרות.

**מסתבר שאין לו אבולה. או לאסה. או מליון אופציות אחרות שרשויות הבריאות בקנדה מיהרו לשלול כדי לעצור את הבלגן לפני שהוא מתחיל.

לקריאה נוספת:

• מאתר ארגון הבריאות העולמי, עדכון מה-22 במרץ לגבי אבולה בגינאה, כולל מפה המראה את איזורי התחלואה הנוכחיים.
• מאתר "הארץ", כתבה טובה באופן מפתיע על ההתפרצות הנוכחית.
• מפה לחיצה של אפריקה (זה ממש מגניב, כדאי!). מפת אפריקה לקוחה מהלינק הזה.
• אם מישהו מעוניין להתנדב באחד מהארגונים שיצאו להצלה, הנה רשימת החיסונים המומלצת לנוסעים לגינאה מאתר ה-CDC.
• תמונת החתלתול לקוחה מכאן.

מחקר ענק התפרסם ב-british medical journal לגבי ערכה של ממוגרפיה. תוצאותיו חד משמעיות – ממוגרפיה לא משפרת את הפרוגנוזה של חולות סרטן השד. מכאן נובע שלא צריך לעשות ממוגרפיה.

כך, בכל אופן, מציגים את זה כולם, פרט למי שממש קרא את המאמר וראה שהמסקנה שלו שונה לחלוטין.

מה המשמעות של "גילוי מוקדם"?

במשפט אחד – מציאת גידולים סרטניים כשהם קטנים מכדי שאפשר יהיה להרגיש אותם. זה חשוב מכיוון שככל שהגידול קטן יותר כשמוצאים אותו – כך הסיכויים להחלים מהמחלה טובים יותר.

גידול סרטני מתחיל מכמה תאים שמתחלקים מהר ויוצרים גוש. ברגע שהגוש מספיק גדול – הוא חודר למערכת הלימפה ושולח גרורות למקומות רחוקים. בהתחלה לקשריות הלימפה, מעין "תחנה מרכזית" של הנוזלים בגוף, ואחר כך הלאה.

אם הגידול מתחת לגודל של 2 ס"מ ואין בכלל קשריות לימפה נגועות בסרטן – הסיכויים להחלמה קרובים ל-100%. אם הגידול בין 2-5 ס"מ ואין קשריות נגועות או שיש עד 3 קשריות נגועות – הסיכויים קרובים ל-93%. זה לא 100% הישרדות, אבל זה עדיין סבבה.

אם הגידול גדול יותר, פורץ לעור, התפשט ליותר קשריות לימפה או גם וגם – הסיכויים לשרוד את הסרטן יורדים ל-72%. זה אומר שמכל 100 נשים חולות, 28 ימותו מסרטן השד.

אם הגידול התפשט לאיברים מרוחקים (עצם, כבד, ריאות, מוח) – אי אפשר לרפא את הסרטן. בעזרת התרופות החדשות והכימותרפיות הממוקדות שקיימות היום אישה יכולה לחיות עם סרטן שד גרורתי אפילו עשר שנים, אולם לרוב מדובר במחלה קטלנית והאישה תמות מסרטן השד.

מכאן ברור מדוע חשוב לגלות את הגידול מוקדם, נכון? ורצוי מתחת לגודל של 2 ס"מ, בלי שום קשריות לימפה נגועות.

יש מספר דרכים לגלות גידולי שד. סקרתי בעבר בבלוג הזה ממש, אבל נחזור בקצרה (למי שרוצה לקרוא הרחבה על הנושא של גילוי מוקדם של סרטן שד אפשר להיכנס לרשומה על גילוי מוקדם של סרטן שד, או על סרטן שד תורשתי):

מישוש – הדרך הפשוטה, הזולה והנוחה ביותר. אישה הולכת לרופא/ה, הרופא/ה ממשש/ת את השד, מגלה גוש, ומפנה את האישה להמשך בירור.

הבעיה עם הדרך הזו היא שהגילוי במצב הזה הוא של גידולים בגודל שאפשר למשש, ואלה גידולים מעל 2 ס"מ לרוב. מדוע? כי זה מה שאנחנו מסוגלים למשש. היד האנושית לא מסוגלת לזהות גידולי שד בגודל חצי ס"מ.

בנוסף, השדיים של נשים, בעיקר נשים צעירות, נוטים להצמיח גם הרבה גידולים שפירים. רופאים מזהים פעמים רבות את הגושים השפירים האלה כגושים ממאירים ולכן מפנים את האישה לבירור מיותר.

אולטראסאונד – בדיקה המבוססת על גלי קול. אישה הולכת לטכנאי/ת. טכנאי/ת בודק/ת את השד עם אולטראסאונד, טכנאי/ת מגלה גוש, ומפנה את האישה לבירור. זוהי בדיקה מאוד מאוד רגישה שמסוגלת לזהות גידולים מאוד קטנים.

הבעיה עם השיטה הזו היא שהיא מזהה יותר מדי גושים, ולא מבדילה בין גושים ממאירים לגושים שפירים. התוצאה היא, שוב, בירור מיותר שנשים עוברות.

MRI – בדיקה סופר-יקרה וסופר-מצוינת. היא מגלה גושים ממאירים, מגלה גושים שפירים, טובה לכל סוג שד, לא גורמת לקרינה. אחלה בדיקה בעולם. אלא שהיא גם יקרה רצח, ארוכה מאד (כל בדיקה לוקחת קרוב לחצי שעה), יש מעט מדי מכשירי MRI בארץ, ולכן אי אפשר להשתמש בה כבדיקת סקירה טובה לאוכלוסייה הכללית.

מה שמביא אותנו ל…

ממוגרפיה – צילום רנטגן של השד. אישה הולכת למכון ממוגרפיה, אישה עוברת ממוגרפיה, מומחה לממוגרפיות מפענח/ת את הצילום, אם מתגלה גוש חשוד – האישה מופנית לבירור. אם לא – יאללה הביתה ונתראה בבדיקה הבאה. ממוגרפיה טובה יותר מאולטראסאונד בהבחנה בין גוש שפיר לגוש ממאיר.

יש כמה בעיות עם ממוגרפיה. היא, למשל, לא יעילה לגילוי מוקדם בשד דחוס או בשד של נשים צעירות. בנשים אלה חייבים להשתמש ב-MRI. היא מבוססת על קרינת רנטגן, ולכן פחות מומלצת באופן כללי (אם כי כבר הוכח שהיא לא מעלה את הסיכון לסרטן השד בקרב נשים שעוברות ממוגרפיה).

אבל הבעיה העיקרית עם ממוגרפיה היא בכלל לא עם ממוגרפיה אלא עם מי שמפענח אותה. בעקבות התפתחות "הרפואה המתגוננת" והחשש מפני תביעות התחילו לפענח בדיקות ממוגרפיה לחומרה. גם נשים עם גושים שהם אולי-אבל-לא-בטוח סרטניים כבר נשלחות להמשך לבירור. מכיוון שממוגרפיה יכולה לזהות גידולים בגודל חצי ס"מ היא גם מגלה המון גושים שפירים, שאולי לעולם לא יתפתחו לסרטן.

ברגע שמתגלה גוש בשד הבירור מורכב מביופסיה, ואם היא במצב טרום-סרטני – כריתה של הגוש ולפעמים תוספת קרינה, כימותרפיה או טיפול הורמונלי – תלוי בשיקול דעתו של הרופא המטפל. אם הביופסיה מראה גוש סרטני השלב הבא הוא כריתה של הגוש, של קשריות הלימפה, הקרנה לאיזור (אם מדובר בכריתת שד חלקית ולא שלמה), כימותרפיה, ולפעמים גם טיפול הורמונלי בנוסף, תלוי בקולטנים שעל הגידול.

גידול טרום-סרטני לא בהכרח יתפתח לסרטן בעתיד. לפעמים הגושים האלה נסוגים ונספגים מבלי לגרום לנזק. ברור שמבחינה מוסרית אי אפשר להגיד לאישה "תחיי עם גוש שאולי יתפתח לסרטן ואולי לא", ולכן מעדיפים לנקוט בגישה המחמירה יותר, אם התגלה גוש טרום-סרטני.

בקיצור – כל גילוי של גוש, אפילו אם הוא לא סרטני, מכניס את האישה לסחרור טיפולים ארוך ומייגע, ובואו לא נשכח את הלחץ הנפשי שנלווה לכל זה.

ואי-אפשר להפחית את הסיכוי לגילוי של גושים שפירים או טרום-סרטניים?

אפשר. אבל אי-אפשר להגיע לאפס. בתור התחלה – סוקרים רק נשים בגיל שבו סרטן שד נפוץ מאד. כלומר, בין גיל 50 ל-75. מתחת לגיל 50 הוכח כבר שממוגרפיה גורמת ליותר נזק מתועלת, כיוון שמגלים המון גידולים שפירים ולא מגלים מספיק גידולים סרטניים כדי להצדיק את הניתוחים המיותרים. בנוסף, שכיחות סרטן השד עולה עם הגיל, כך שהיעילות של הגילוי עולה גם היא עם הגיל של האישה.

בנוסף, סוקרים רק פעם בשנתיים ולא כל שנה. זאת כדי להפחית את הסיכוי ש"נתפוס" גוש שפיר. הרי אם הוא שפיר הוא יכול להיספג חזרה תוך שנה, או לפחות להצטמצם בגודלו. לפעמים גם גידולים טרום-ממאירים עושים את זה.

בואו לא נשכח, המטרה של ממוגרפיה היא לאתר גידולים סרטניים. לא לאתר גידול שאולי-יום-אחד-מתישהו יהיה סרטן.

עכשיו, כשיש לנו את כל הידע הזה, בואו נבחן את המחקר החדש מה-BMJ.

—

אוכלוסיית המחקר

נשים בגילאי 40-59, שחולקו לשתי קבוצות – אלה שעברו ממוגרפיה ובדיקה ידנית כל שנה ואלה שנשארו כ"ביקורות" שהתבקשו למלא שאלוני בריאות כל שנה.

רגע, לא אמרת שעושים ממוגרפיה פעם בשנתיים ורק מגיל חמישים ועד גיל שבעים וחמש כי אז היא יעילה יותר ומוצאת פחות גידולים טרום-סרטניים ושפירים?

כן.

המחקר התחיל בשנת 1980, התבצעו במסגרתו ממוגרפיות עד שנת 1988, והוא עקב אחרי הנשים בתכנית עד שנת 2005 במטרה לגלות את כל הנשים שמתו מסרטן שד במהלך השנים, גם אחרי סיום הממוגרפיות הסדירות.

רגע, אז התוצאות של הגילוי נכונות לטכנולוגיה של ממוגרפיה שהייתה לפני כמעט 30 שנה?

כן.

והתוצאות של הישרדות החולות שהתגלו במהלך המחקר נכונות לטיפולים שהיו לפני כמעט 30 שנה?

כן. אפשר להמשיך? תודה.

תוצאות המחקר

במהלך 25 שנים התגלו 666 מקרי סרטן בקרב הקבוצה שעברה ממוגרפיה במהלך תקופת הסקירה (בערך 73.3% מהמקרים האלה התגלו בזכות הממוגרפיה). באותה קבוצה, אחרי הפסקת הסקירה במסגרת המחקר, התגלו עוד 2,584 מקרי סרטן אחרי סיום תקופת הסקירה.

בקבוצה שלא עברה סקירה התגלו 524 מקרי סרטן במהלך תקופת המחקר, ו-2,609 מקרי סרטן אחרי המחקר.

הגידולים שהתגלו בקבוצת הממוגרפיה היו קטנים ב-0.3 ס"מ בממוצע מהגידולים שהתגלו בקבוצת הלא-ממוגרפיה. זה לא נשמע הרבה, אבל הגידולים בקבוצת הממוגרפיה התגלו בממוצע בשלב 1, שהוא השלב שבו יש כמעט  100% ריפוי, והגידולים בקבוצת הלא-ממוגרפיה התגלו בממוצע בשלב 2, שהוא השלב שבו יש 93% ריפוי.

שליש מהגידולים בקבוצת הממוגרפיה התגלו בשלב טרום-מישושי, ללא קשריות נגועות. המשמעות היא – 100% ריפוי. בקבוצה הזו, של גילוי בשלב טרום-מישושי, 20% מהנשים נפטרו מסרטן שד, כנראה בגלל חוסר זמינות של טיפול, טיפולים מיושנים או חוסר היענות לטיפולים. בקבוצה ללא ממוגרפיה כל הגידולים התגלו בשלב מישושי, שליש מהם היו עם קשריות לימפה נגועות (מה שמוריד את סיכויי הריפוי), ושליש מהנשים שחלו בסרטן השד בקבוצה זו מתו כתוצאה מסרטן שד.

בואו נחזור רגע על המספרים – שליש מהנשים בקבוצת הממוגרפיה שחלו בסרטן התגלו בשלב של ריפוי מלא. שליש מהנשים שחלו בסרטן השד בקבוצה ללא ממוגרפיה נפטרו מסרטן השד.

במהלך תקופת ביצוע בדיקות הסקר, בין השנים 1980-1988, מתו מסרטן שד 171 נשים בקבוצת הביקורת, ו-180 נשים בקבוצת הממוגרפיה. בערך 30% מהנשים שמתו מסרטן שד בקבוצת הביקורת מתו בשנתיים הראשונות למחקר. בערך 65% מהנשים שמתו מסרטן שד בקבוצת הממוגרפיה מתו בשנתיים הראשונות למחקר.

זאת מכיוון שבמהלך השנתיים הראשונות מי שהיה לה סרטן התגלתה מהר יותר בקבוצת הממוגרפיה, והמוות שלה "שוייך" לסרטן. כי גילו אותו.

אחרי חמש שנים יש ממצא מרתק – בקבוצת הממוגרפיה מתו 19 נשים בשנה החמישית לבדיקת הסקר, שמהוות 10% מהנשים שמתו מסרטן שד בקבוצה הזו. זה אומר שבמהלך חמש השנים האלה התגלו כל מקרי סרטן השד בקבוצת הממוגרפיה, כך שמי שהסרטן שלה היה מתקדם – נותחה או נפטרה, ומי שהסרטן שלה היה מוקדם (כלומר, גוש קטן) – חייה ניצלו. לכן אחרי חמש שנים כמעט ולא מתו נשים בקבוצת הממוגרפיה.

לעומת זאת, בקבוצת הביקורות, שלא עשו ממוגרפיה, מתו 72 נשים מסרטן שד, יותר מ-40% ממקרי המוות כתוצאה מסרטן שד בקבוצה הזו. זאת משום שלא גילו את הסרטן שלהן מספיק מוקדם. אילו היו מגלים אותו – רובן לא היו מתות.

בסך הכל, בשתי הקבוצות, מתו 1005 נשים מסרטן שד, רובן בשנים שלאחר סיום תקופת המחקר והממוגרפיות הסדירות. בשנים שאחרי סיום המחקר לא ברור באיזו תדירות התבצעה ממוגרפיה, אם בכלל התבצעה ממוגרפיה, מה בחרו הנשים לעשות בשתי הקבוצות אחרי תום המחקר, ואם היתה תוכנית לאומית לאיתור מוקדם של סרטן שד בארצן באותן שנים (לא היתה. היא נסגרה בשנת 1988, כפי שנכתב במאמר). בנוסף, בקבוצה שעברה בדיקות ממוגרפיה סדירות, התגלו גידולים רבים בשלב טרום-סרטני, ולכן נשים רבות עברו בדיקות וניתוחים לא מוצדקים. כמו שאמרתי בתחילת הרשומה, זוהי אחת הבעיות עם ממוגרפיה.

אז המחקר הזה מוכיח מה שכולם יודעים כבר המון שנים, שממוגרפיה יעילה רק מעל גיל 50, רק אם היא מבוצעת פעם בשנתיים באופן סדיר, ושהחיסרון העיקרי שלה הוא גילוי של גידולים שפירים שלא מתפתחים לסרטן?

כן. אפשר ללכת לישון עכשיו?

—

תודה עצומה לאהוד מימון וליעל פורמן על העריכה והתמיכה. כל הטעויות שלי ולא שלהם.

—

הערה בעקבות שאלות מהפייסבוק – הרשומה הזו מתייחסת להמלצות לנשים בריאות בלבד. לא נשים אחרי טיפולים כימותרפים, לא נשים עם היסטוריה משפחתית של סרטן שד, לא נשים עם גנטיקה של סרטן וכו'.

—

להמשך קריאה:

• מאתר הסרטן האמריקאי (המוצלח מאד!) על שלבי האבחון של סרטן השד ועל סיכויי ההחלמה מהסרטן. המספרים שלהם מאד אופטימים, רק שתדעו.
• מאתר ארגון הרדיולוגים האמריקאי, ביקורת בונה על המאמר של ה-BMJ.
• תמונת הממוגרפיה לקוחה מאתר הסרטן האמריקאי.

Helix היא סדרת מתח חדשה שיוצריה מתעקשים שהיא מד"ב, מסיבה לא ברורה לי. מדע בדיוני הוא סיפור בדיוני מבוסס מדע, ואת זה, ככל הנראה, יוצרי Helix שכחו.

פרק הפיילוט מתחיל בערימת גופות מדממות ושני גברים בחליפות מיגון מלאות שמציעים מים לאחת הגופות, שמתגלה כאדם עירום למדי ומדמם באופן מוחלט. עשר שניות לתוך הסדרה, וכבר התחלתי לזעום, כי איזה רופא מציע מים לאדם מדמם ומתנשף? צריך להצמיד לו חמצן! לפתוח דרכי אוויר! לנטר את לחץ הדם שלו! להתכונן לניתוח אפשרי! מה מים, מה?

כותרות, ומתחילים.

אתה נראה לי במצוקה. רוצה מים?

מהאווירה המורבידית של הפתיחה עוברים ל-CDC באטלנטה, המרכז לבקרת מחלות ומניעתן, *ה*מקום לניטור מחלות זיהומיות בעולם. הם גם מגניבים, גם מפורסמים, וגם נגישים מאד. קל להגיע לבניינים שלהם, קל להשיג אישורים לצלם שם, ועוד יותר קל לקבל מהם הכוונה מדעית, כפי שהוכיח הסרט contagion.

איש מוכר-במעורפל (אני גרועה בזיהוי שחקנים) מחפש ידית בת מאה וחמישים שנה. העוזרת הנאה שלו מופיעה, כולה עם פן ואיפור ומוצאת לו את הידית. הי, הופ, עוברים לתדרוך של אנשי שטח חדשים של ה-CDC, בו אותו אדם מציג את עצמו כמנהל צוותי השטח, נותן להם נאום מוטיבציה, מספר להם על רופא מסוף המאה ה-19 שגילה שכולרה מועברת במים, מניח את הידית על השולחן, זורק מבחנת כולרה באוויר, כולם נבהלים ואני צורחת למסך "אבל כולרה לא מועברת באוויר!"

כי כולרה לא מועברת באוויר. אני יכולה לנפץ מבחנת כולרה על הרצפה במרכז החדר ואף אחד לא יחלה. אף אחד לא ימות. כולרה מועברת בבליעה. רק אם הוא היה שופך את תוכן המבחנה לספל הקפה של אחד מהנוכחים היתה קיימת איזושהי סכנה שאותו אדם ידבק בכולרה, וגם אז – למי אכפת? זו ארה"ב של שנת 2013, אף אחד לא מת מכולרה שם. זו לא האיטי.

(ובואו לא נתחיל מלהזכיר שגודל הידית של המשאבה הוא מטר ומשהו והיא אבדה מזמן, כפי שסיבוב וויקי קצר היה מגלה להם, כך שמה שהוא מציג להם זה חיקוי עלוב שאפילו לא קיים).

אז יש לנו את צוותי השטח של ה-CDC שאף אחד מהם לא יודע היסטוריה ולא מבין במיקרוביולוגיה. יופי של פתיחה.

יש הצגת דמויות עם פרטי ה"עלילה" שמשום מה התעקשו לתחוב לסדרה הזו (אחיו שכב עם אשתו, ואז הוא התגרש ממנה, והעוזרת שלו מאוהבת בו, ויש עוד איזושהי בלונדינית… עזבו), והי-הופ, עוברים לגרינלנד.

מסתבר שבמתקן צבאי סופר-סודי עשו ניסויים אולטרא-לא-חוקיים, והתוצאה היא שיש להם עכשיו מלא זומבים בתהליכי התהוות או משהו כזה. לא באמת טרחתי לשים לב לעלילה הגדולה כי הפרטים שגעו אותי.

הצוות מגיע לבדוק את החולה (ההוא שקיבל מים קודם לכן). המצלמה מראה לנו בדרמטיות את מה שאמור להיות האק"ג שלו. למעשה זה מד נשימות, והוא סדיר לגמרי. החולה שלנו סבבה אגוזים. מד נשימות לא נראה בכלל כמו דופק פעימות לב, אבל למי אכפת, הם עדיין קובעים שהחולה במצב קריטי. לחץ דם של 15 נשימות בדקה הוא בעייתי, אני מסכימה איתם לגמרי.

אף אחד לא טורח לבדוק את החולה. עם סטטוסקופ ודברים כאלה. כמו ש"רופאים" עושים. העיקר שהם מציינים שוב ושוב ש"כולנו דוקטורים כאן". אני משערת שהם דוקטורים למדע בסיסי, כי לא נראה לי שלמישהו מהם יש MD.

אחת ה"מדעניות" מנסה לקחת לו דם. בלי חוסם ורידים, כמובן, בלי לחטא את האיזור, עם כפפות ענקיות שבקושי אפשר לעבוד איתן, בטח שאי אפשר למשש איתן וריד. החולה מתחרפן ומנסה לתקוע את המחט בצוואר של ראש הצוות. המדענית שולפת מזרק ענק עם חומר הרדמה כלשהו ומיד מזריקה אותו לחולה שנרדם בבת אחת.

המצלמה מתרחקת ואנחנו מגלים שהחולה מחובר לעירוי נוזלים. אתם יודעים איך מכניסים עירוי נוזלים? היישר לוריד! כזה שאפשר לקחת ממנו דם, ולמעשה זה הנוהל הרגיל לפני הכנסת עירוי! אתם יודעים מה עוד אפשר להכניס לעירוי נוזלים? חומרי טשטוש כדי שהחולה המופרע לא ינסה לדקור את ראש הצוות בצוואר! אתם יודעים מה עוד אפשר לעשות? לכבול את החולה המופרע למיטה!

<אנחה>

מדענית להשכרה

בשלב הזה אנחנו נחשפים למעבדות החיות שיש במתקן הסופר-סודי, ולניסויים מאד מרושעים שהם עושים שם, כמו יצירת עכברים ללא איברי מין חיצוניים. זה מאד יעיל אם שוכחים שלפחות זכרים משתמשים באיברי המין שלהם גם כדי להשתין, כך שאני משערת שאלה העכברים עם השלפוחית הגדולה בעולם.

עזבו, זה שטויות לעומת החלק שבו אחת מהמדעניות מנסה לתפוס קוף שברח מהכלוב שלו, בפירוש מבועת ותוקפני, והיא עושה לו "פססס פססס", ודוחפת את הפרצוף שלה לכלוב שבו הוא מתחבא. זה מייצר את הסצינה המותחת להפליא בה הקוף קופץ לה על הפרצוף וקרן קופצת מהספה וצועקת על הטלוויזיה "לא ניגשים לחיות מעבדה בלי מיגון!".

או החלק בו הם מסתכלים על וירוסים במיקרוסקופ אור.

או החלק בו הוירוס נראה בדיוק כמו תולעת והם מסתכלים על סרטון בו הוירוס תוקף תאי דם לבנים ומשנה אותם למבנה עם כלונסאות ומכאן מסיקים שהוא משנה את התוקף.

או החלק בו הם לא עושים בכלל PCR, כי למה לעשות ריצוף גנטי לוירוסים ידועים בטכנולוגיה מהירה וזולה יחסית במתקן סופר-משוכלל שיש בו את כל מה שצריך, אם אפשר להגיד שלוש פעמים בדקה "רטרו-וירוס" כי זה נשמע אינטליגנטי.

או! החלק בו אחת מהמדעניות אומרת שכלבת הוא וירוס שגורם לקורבן שלו להפוך לתוקפן, והמדענית השניה אומרת "כן, אבל הוא לא משפיע על ההתנהגות של הקורבן".

או החלק בו מתברר שהוירוס הזה מדבק בצורה הכי חסרת הגיון שיש בעולם – על ידי העברת ריר שחור במגע ישיר מפה לפה. למה הוירוס לא מדבק באוויר? כי הוא לא אינטליגנטי מספיק בשביל לעוף, אני משערת.

למה, הו למה, תסריטאים מתעקשים להמציא מחדש דברים שנראים להם מרשימים במקום לעשות תחקיר פשוט? וירוס אבולה עמיד נישא באוויר מפחיד יותר מכל דבר אחר על פני הכדור. טוקסופלזמה יכולה לשנות התנהגות, ומאפשרת להכניס לסרט המון חתולים על הדרך. אמבות טורפות מוח, דֶבֶר עמיד לאנטיביוטיקה, אנתרקס, אבעבועות שחורות, נורווירוס, חסרים לנו דברים שיכולים להרוג אותנו בסטייל?

אני אצפה כמובן בהמשך הסדרה, אם כי סביר שבן-זוגי ימנע מצפיה משותפת, כי כמו שהוא אמר בעצמו "הליקס זו לא סדרה שאפשר לצפות בה עם אפידמיולוגית לידך".

mind: blown

להרחבת הידע:

• למי שמעוניין לרכוש אחת לגינה, משאבות מים ידניות.
• כל שמות מחוללי המחלות ברשומה מובילים לרשומה אחרת באותו עניין, למדענים המטורפים שביננו.
• דעה הפוכה משלי ב io9 (משם גם לקוחה התמונה של "המדענית").
• תמונת החולה הנואש לקוחה מכאן.

כולם מסכמים את השנה האזרחית, אז למה לא אנחנו? אבל במקום לדבר על מה שהיה, בואו נדבר על מה שלא היה.

בשנת 2013 לא היתה מגפת אבולה באוגנדה ועשרות אנשים לא מתו מוירוס קטלני נטול ריפוי (כן התחילה מגפת דֶבֶר במדגסקר, ואנשים מתים ממחלה שאנחנו כן יודעים לרפא, אבל אל תהרסו את הכיף).

בשנת 2013 עדיין לא הצלחנו להכחיד את הפוליו או את תולעת גינאה, אבל שתיהן קרובות מאד להכחדה (התולעת שנמצאת רק באפריקה, במקומות נטולי שירותי בריאות נורמלים, קרובה יותר להכחדה מהוירוס שיש נגדו חיסון משנות החמישים ושאמורים היו להפטר ממנו כבר לפני עשור, אבל אל תהרסו את הכיף).

בשנת 2013 לא התגלה זן חדש וקטלני של שפעת (כן התגלה זן חדש וקטלני של קורונווירוס, אבל אל תהרסו את הכיף).

בשנת 2013 אנשים עדיין לא הבינו שמים נקיים חיוניים לבריאות, ולכן עדיין יש התפרצויות של כולרה בהאיטי, מקסיקו וקובה. הם גם לא הבינו שחיסונים שומרים על בריאותם וחוסכים להם כסף, לכן עדרים שלמים מושמדים בגלל מחלות ניתנות למניעה. מצד שני, אם הם היו מבינים את זה – לא היה לי על מה לספר, וזה באמת היה הורס את הכיף.

בשנת 2013 כדור הארץ המשיך להקיף את השמש ולהסתובב סביב עצמו תוך התעלמות מלאה מהחיים השורצים על פניו, וטוב שכך.

 שתהיה לכם 2014 מוצלחת, פוריה, נטול מחלות קטלניות ומשמחת!

הי! אתם יודעים מה קורה השבוע?

מאורות! הכנס המגניב ביותר בשנה! כנס שכולו מדע ומדע בדיוני ומכיל הרצאות, סדנאות (מתאימות גם לילדים), שיחה מקוונת עם המעצב של סימסיטי, ואשה אחת מתרוצצת עם יותר מדי קפאין ופחות מדי שעת שינה!

את התוכניה המלאה של כנס מאורות אפשר לקרוא בקישור הזה. אני אמנם לא משוחדת בכלל, וכל האירועים טובים בעיני, אבל יש כמה שיכולים לשמח במיוחד את קוראי הבלוג:

• ביופילם, עיר החיידקים – הרצאה של אורן אוסטר על הדרכים בהן חיידקים מתקשרים בינהם ויוצרים ערים אמיתיות לגמרי (וקטלניות להפליא).
• אתה לא יודע כלום, ג'ון סנואו – הרצאתו של ד"ר יוסי לוי, שהוא גם חבר קרוב וגם אדם שמחבב מגיפות כמוני. ההרצאה תתחיל מהמפה המפורסמת של ג'ון סנואו ותמשיך למגיפות אחרות ולערים נוספות. למי שלא זוכר, ג'ון סנואו הוא גיבור העל האהוב עלי מכולם.
• הרוס את העיר שלי! – הרצאתה של עינת סיטרון. אמנם אין שם חיידקים, אבל יש אפוקליפסה, וזה תמיד טוב.
• עיר הנצח? – הרצאתו של אהוד מימון על עתידה של ירושלים כפי שהוא מופיע ביצירות מדע בדיוני שונות. אתם חייבים להגיע להרצאה כי אהוד הוא מרצה מצוין, אחד המנהלים של הכנס, העורך של חלק נכבד מהרשומות בבלוג זה, וכי ירושלים היא עיר כל כך לא הגיונית שברור שהיא מד"בית מעצם קיומה.

עם קצת מזל, בקרוב בן הזוג המופלא שלי יעלה רשומת המלצות משלו, ואני מקווה שהוא יזכיר את רצועת החלל שלנו, שיש בה הרצאות של טל ענבר, ד"ר ויקטור צ'רנוב, וכמובן של יואב לנדסמן (שהוא גם מרצה מעולה ולא רק מהנדס חלל, גיאופיסיקאי ואסטרונום חובב).

כרגיל בכנסי מאורות, גם השנה יש פרויקט סיפורים שמלווה את אתר הכנס. הסיפור שלי יתפרסם מחר בערב, ואתם מוזמנים להכנס לדף הסיפורים ולקרוא. אתם מוזמנים בנוסף להכנס לסיפורים בהמשכים, "שייק קקטוס חלל" של רותם ברוכין שמתרחש בתחנת חלל בעתיד הרחוק, ו"קפסולה" של הילה בניוביץ'-הופמן שמתרחש בפתח תקווה בעתיד הבלתי-קיים.

אז בואו! בואו! יש הנחות מטורפות על כרטיסים לאירועים (באמת מטורפות, לא ברור לי איך שיכנעו אותי להסכים לזה), יש מלא דברים לעשות, יש המון אנשים לפגוש, והכי חשוב – זה הכנס היחיד במהלך השנה שעושים בו דברים כאלה: