סוף העולם – מבט מהיציע

בואו נדבר על דֶבֶר, טוב?

חיידק הדֶבֶר, Yersinia pestis, הוא אחד מהחיידקים היחידים שמסוגלים לנצל מספר בעלי חיים. הוא משתמש בפרעוש בתור הפונקדאי שלו. הפרעוש חי על רוב סוגי היונקים ועוקץ אותם. עם העקיצה מועבר החיידק לזרם הדם של המארח, מתחיל להתרבות וגורם למחלה. לדבר שלוש צורות – דֶבֶר חבורות, דֶבֶר ריאתי ואלח דם, שהוא הקטלני מכולם. ניתן להדבק בדֶבֶר עקב עקיצת הפרעוש, חשיפה לשיעול של אדם נגוע, וכמובן כתוצאה מעיסוק בגופות עמוסות חיידקים.

מי שמכיר אותי יודע שאני מעריכה את המחלה הזו יותר מאשר כל מחלה אחרת. אחרי הכל – היא באה עם קבלות. בכל זאת, השמדת מחצית מאירופה לא הולך ברגל. תקופת המגיפה של ימי הביניים היתה תקופה מרתקת שמשפיעה על החברה שלנו עד היום (תנסו להגיד "דֶבֶר" בחדר מלא אנשים מדברים ותראו כמה מהר הם משתתקים).

אבל לא על הדֶבֶר של 1348 אני רוצה לדבר הפעם, אלא על הדֶבֶר של 1665. זו היתה מגיפה עם פוטנציאל נהדר – היא החלה בלונדון, התפשטה בעיר במהירות, ואז…

ואז היא נגמרה. לא באשמת החיידק, כמו שקרה ב 1351, אלא באשמת אופה אחד, שבמאפיה שלו החלה שריפה. כן, כן, השריפה הגדולה של לונדון בשנת 1666 שכילתה את העיר, את הגופות ואת הפרעושים, קטלה גם את המגיפה בעלת הפוטנציאל להפוך לסיוט החדש של כל אירופה.

אבל לא לגמרי. אנשים ברחו מלונדון מסיבות מובנות (גופות מתגוללות ברחובות העיר וכדומה), ואיתם ברחו גם הפרעושים נושאי החיידקים. אולם משום מה לא נותר תיעוד למקומות נוספים באנגליה בהם פרצה מגיפה פרט לכפר אחד, אים (Eyam).

הכפר הזה נח לו בשקט במרחק של קצת יותר ממאתיים קילומטרים צפונית ללונדון, במחוז דבונשייר. בשנת 1665 היו לו שני נכסים עיקריים – כומר בעל רצון ברזל וקהילה נאמנה. שני הנכסים האלה עמדו להביא את הכפר לגדולה ובו בזמן להביא לחיסול חלק נרחב מהתושבים.

רשימת המתים בכפר אִים

אי שם בספטמבר 1665, במקביל למגיפה המשתוללת בלונדון, חייט הכפר מת מדֶבֶר. יש שאומרים שהוא פתח תיבת בדים שהגיעה מלונדון, אם כי לסיפור זה אין ביסוס ודאי. כמו שאמרנו כבר – זה היה כפר קטן, מאד רחוק מלונדון, יותר משלוש מאות שנה אחרי שוך מגיפת הדֶבֶר הגדולה של אירופה. לא היתה שום סיבה בגללה החייט היה אמור למות, אבל עדיין המצב לא נשמע חמור מאד לאף אחד.

ואז שני הילדים שלו מתו. ואז הבוס שלו, כל בני הבית והשכנים הקרובים.

ואז… אז החלה החגיגה. כי מקרה אחד יכול להיות מקרי. שלושה מקרים – זה כבר לא נעים. אבל יותר מכך – זו מגיפה, ולא סתם מגיפה. המגיפה. היא קיבלה מכה משלה בתנ"ך.

באוקטובר מתו 23 איש מדֶבֶר. במהלך חודשי החורף המגיפה שככה מעט, והיו "רק" 2-8 מקרי מוות בכל חודש. אבל ביוני היא התפרצה מחדש, עם 21 מקרי מוות חדשים, כשלכולם היה ברור שמכאן המצב הולך להחמיר.

באותו חודש כומר הכפר, ויליאם מומפסון, שלח את שני בניו לכפר אחר ולאחר מכן הצליח לשכנע את התושבים לעשות משהו שלא נעשה בעבר – להטיל על עצמם סגר. חשוב לדעת כי בתקופת המגיפה של המאה ה 14 ניסו להטיל סגר על ערים בהם הדֶבֶר השתולל, אך הסגר נפרץ שוב ושוב. זוהי הפעם הראשונה למיטב ידיעתי שסגר מרצון מצליח עד כדי כך. רק שני אנשים ברחו מהכפר לאחר הטלת הסגר, והם גורשו מהכפרים הסמוכים ונאלצו לחזור לכפר אים מאוחר יותר.

כללי הסגר קבעו כי לא תהיה תקשורת ישירה עם הכפרים האחרים. כל המסחר הופסק. אוכל ומצרכים שונים הובאו לנקודת הגבול והושארו שם. תושבי הכפר אים שילמו במטבעות שהונחו בשקערוריות מלאות חומץ אשר נחצבו באבן ייעודית. רק לאחר שאנשי הכפר התרחקו עם המצרכים חזרו הסוחרים ונטלו את התשלום.

אבן עם שקערוריות - גאווה לכל האבנים באשר הן!

המגיפה הסתיימה רשמית בנובמבר 1666. עד אותו הזמן מתו בכפר 270 אנשים מדֶבֶר, שהיוו בין מחצית לשני-שליש מהתושבים (תלוי על איזה מרשם אוכלוסין מתבססים). אף אדם לא מת מדֶבֶר בשום כפר אחר הקרוב לכפר אים.

במהלך המאה ה 18 הסיפור של הכפר אים הפך לידוע ברחבי אנגליה. נכתבו עליו ספרים ומחזות, ועד היום ישנם "סיורי דֶבֶר" בכפר. עכשיו נותרו רק שתי שאלות.

האם הסגר הצליח?

כמובן. כמו שאמרנו – המגיפה לא התפשטה מעבר לתחומי הכפר. האח הידד לתושבי הכפר אים האמיצים שעצרו את המגיפה בגופות. סליחה, בגופם.

האם הסגר היה הכרחי?

כנראה שלא. למעשה, כנראה שבגלל הסגר המגיפה החמירה עד כדי כך. "החמירה" מכיוון שאנו מדברים על שיעורי תמותה קרובים לאלה של המוות השחור של המאה ה 14.

ראשית, שהות קרובה, המתבקשת בעיתות סגר, גורמת להדבקה יעילה יותר בין הנמצאים בהסגר. שנית, קיימת סברה שאומרת שבגלל הסגר המגיפה עברה מצורת החבורות (הפחות מדבקת) לצורה הנשימתית, המדבקת והקטלנית יותר. שלישית, יתכן שהדֶבֶר כלל לא היה מתפשט מעבר לתחומי הכפר. הרי לא היו אחרים שנדבקו מחוץ ללונדון.

כמובן שהכל משחקים ב"נדמה לי", כי לאף אחד אין כדור בדולח שמאפשר לחזות מה היה קורה אילולא הסגר. מדובר בניחושים מושכלים על סמך התנהגות התפרצויות דֶבֶר אחרות. ככל הנראה הסגר השיג את מטרתו, אך לא בטוח שאכן היה הכרחי.

אז מה אנחנו לומדים מהסיפור?

שגם בכפרים קטנים יש אנשים עם רצון גדול שיכולים לחולל מעשי גבורה שיזכרו גם מאות שנים אחרי מותם. כן, זה מסר מאד אופטימי שהושג במחיר חייהם של 270 גברים, נשים וטף, אך הוא חשוב. לפעמים טוב לזכור שהמין האנושי מסוגל לעשות דברים טובים.

לקריאה נוספת:

• האתר הרשמי של המגיפה בכפר אים. אתר יפהפה, עם איורים, תמונות, הסברים ואפילו סרטון שצולם במוזיאון הכפר!
• הסיפור של המגיפה מתוך האתר של בחור משונה-למראה.
• סיפור המגיפה באתר מיושן-למראה, אך עמוס בפריטי היסטוריה.
• מאמר מרתק לגבי ההפיכה של המגיפה מדבר חבורות לדבר נשימתי. זהירות – משוואות.
• הוראות הגעה מלונדון לבנין המרכזי בכפר אים, באדיבות האצה החביבה עליכם.

—

תודה לנועה ר. שהפנתה את תשומת ליבי לסיפור הכפר בתקופה עמוסת מאורעות אישיים.

לקינוח הרשומות העוסקות במוח, הבה ונדבר על דלקת קרום המוח.

ראשית יש לדעת כי לא מדובר במחלה אחת, אלא במגוון מחלות, שנגרמות על ידי מגוון מחוללי מחלות. לא רק זאת, אלא שאפילו לא מדובר במחלה מבודדת אלא לרוב בדלקת של קרום המוח שמהר מאוד הופכת לדלקת של המוח עצמו. דלקות של קרום המוח יכולות להגרם על ידי וירוסים, חיידקים, פטריות, ואפילו הפריונים מהרשומה הקודמת גורמים לדלקת כזו.

אבל מכיוון שברשומות מקוונות צריך להתמקד, ומכיוון שאני רוצה פוסט אחד אופטימי לפני שאני חוזרת לדבר על דברים שמשמידים את האנושות, ברשומה הזו נתמקד בשני חיידקים – מנינגוקוק והמופילוס.

מה זה בכלל דלקת קרום המוח?

המוח עטוף בקרום שמהווה חלק מהמחסום המגן עליו. החיידקים שנדבר עליהם תוקפים את הקרום הזה, ולפעמים חודרים לתוך המוח עצמו. זוכרים את מחסום הדם-מוח? זוכרים שאמרנו שממש קשה לחדור אותו? אז החיידקים האלה משתמשים במנגנונים של הגוף כדי לחדור אותו, אם כי מנגנונים שונים מאלה שמשמשים את הפריונים.

המסלול שלהם פשוט מאד. הם חודרים לזרם הדם ונעים איתו עד שהם מגיעים לנימים המזינים את חוט השדרה. שם הם מתיישבים על הקרום החיצוני ומתחילים להתרבות. מערכת החיסון של הגוף נזעקת לעזרה, ולאזור הדלקת נשלחים תאי דם לבנים בהמוניהם. כדי שהם יוכלו להגיע לאזור הדלקת בקלות המרווחים בין התאים בדופן כלי הדם נעשים גדולים יותר. נחשו מה? לזה בדיוק החיידקים "מחכים"! הם מנצלים את ההזדמנות וחודרים אל נוזל השדרה נטול חומרי ההגנה. שם הם מתרבים להם באושר וגורמים לנזקים. הנזקים נגרמים כתוצאה מעליה של הלחץ התוך-גולגלתי בגלל הדלקת, כתוצאה מנזק שגורמים החומרים המשוחררים לרקמת המוח ואף כתוצאה מנזק ישיר של החיידקים עצמם.

חדירת חיידקים למוח, שימו לב כמה הם מרושעים!

מנינגוקוק

באחת מהתורנויות שלי במיון ילדים הגיע תינוק קטנטן עם חום גבוה שאשפזנו להשגחה, וכאשר הגעתי להפרד מהאמא בסיום התורנות גיליתי שלתינוק פריחה אדומה על כל פלג הגוף התחתון. הוא אושפז מיד, אני טסתי לבית המרקחת להתחיל לקחת סופר-אנטיביוטיקה, וכולנו קיוינו שמדובר בטעות באבחנה ולא במנינגוקוק.

שמו המלא של החיידק הוא Neisseria meningitidis, והוא גורם לדלקת קרום המוח המנינגוקוקלית, שזה גם אחלה שם וגם הדרך הקלה ביותר להפחיד רופאים במיון. החיידק הזה גורם למחלה מדבקת מאוד והרסנית מאד. הוא יכול להדביק על ידי חדירה לריריות (כלומר – כששואפים חלקי רוק שניתזים מהילד החולה), ולא רק על ידי חדירה לדם. הוא מתפשט בתוך שעות, גורם לחום גבוה, פריחה אופיינית, צוואר נוקשה, הפרעות קרישה, ובמקרה של זיהום כללי בגוף ללא טיפול הוא גורם ל 40% תמותה. זוהי הסיבה שהוא אחד מהחיידקים שכשהם מכים, הם זוכים בתקשורת לכותרת של "חיידק טורף". גם לאחר ההחלמה עלולים להשאר סימנים נוירולוגים שלא חולפים לעולם בגלל הנזק הנרחב.

הטיפול הוא אנטיביוטיקה ישירות לוריד (כן, גם אם מדובר בתינוק פעוט) ובידוד על מנת שלא להדביק אחרים. החיידק נפוץ בכל העולם, ובעיקר באפריקה שם הוא מפיל חללים מדי יום.

הסיפור של התינוק ההוא הסתיים בטוב – הוא לא פיתח את מלוא הסימנים של דלקת קרום המוח, ושוחרר לאחר מספר ימים. אני לא נדבקתי, אם מישהו מהקוראים דואג.

המופילוס

המופילוס מסוג B, שימו לב, לא אחרים (שגורמים רק לדלקות אוזניים ושלל צרות אחרות). שמו המלא הוא Haemophilus influenzae, והוא חיידק חכם למדי ורב פעלים. הוא גורם גם למחלה דמוית שפעת (מכאן שמו המטעה), וגם לדלקת קרום המוח. המחלה שהוא גורם לה פחות הרסנית מזו של המנינגוקוק. הוא עדיין גורם לעליה בלחץ התוך-גולגלתי ולנזק ישיר לתאי המוח, אך הוא לא גורם להפרעות קרישה, ולרוב גם לא לנזק כלל מערכתי.

התמותה גם היא יחסית מתונה – "רק" 5%. כלומר, חמישה מתוך 100 ילדים שיחלו בסוג הזה של דלקת קרום המוח ימותו ממנה. כמחצית מהילדים שיהיו להם סימנים נוירולוגים בזמן המחלה (פרכוסים, עוויתות וכדומה) יישארו עם בעיות נוירולוגיות גם לאחר ההחלמה.

רגע! הבטחת חדשות טובות!

נכון, הבטחתי, והנה הן.

יש חיסון להמופילוס ולחלק מהזנים של המנינגוקוק. הוא מונע את המחלה. הוא מונע את ההדבקה של אחרים אם מישהו מבני המשפחה חלה. הוא מונע את הסימנים הנוירולוגים החמורים. אין לו כמעט תופעות לוואי, ורואים את התוצאות בשטח – מאז תחילת מתן החיסון יש ירידה משמעותית במספר הילדים שמגיעים עם דלקת קרום המוח למיון ילדים.

חשוב לדעת שיש עוד וירוסים וחיידקים אחרים שגורמים לדלקת קרום המוח. המחלה הזו לא הוכחדה, אבל התדירות שלה ירדה פלאים.

תבינו, השינוי הזה קרה בזמן שהייתי בבית הספר לרפואה. התחלתי את הלימודים כשלא עבר שבוע בלי מקרה או שניים של דלקת קרום המוח כתוצאה מהמופילוס שהגיעו למיון ילדים, וכשסיימתי אותם המחלה הזו נמוגה מהעולם. זה מדהים.

לא הייתי בסביבה כשארגון הבריאות העולמי הכחיד את האבעבועות השחורות, לא הייתי בסביבה כשילדים ברחבי העולם הפסיקו למות כתוצאה מפוליו, אבל את השינוי הזה ראיתי, וזה היה נפלא.

אז הנה, חדשות טובות כמובטח. מחלה איומה בדרך להפיכה למחלה נדירה. היפ היפ הוריי!

להמשך קריאה:

• אהובי, אתר ארגון הבריאות העולמי (עם תמונות של ילדים אפריקאים סובלים, כי שם המחלה משתוללת), ואתר המרכז לבקרת ומניעת מחלות בארה"ב (בלי תמונות של ילדים אפריקאים סובלים).
• הערך על דלקת קרום המוח מתוך eMedicine, אתר שהוא קצת מדע-פופולרי-לרופאים-שלא-זוכרים-את-החומר, אבל קריא מאד וחביב. מומלץ להכנס לקישורים, הם מובילים לעוד מידע מעניין.
• האתר העברי לגבי חיסונים, על האפשרויות הקיימות בארץ. נחמד ובעברית אם כי מעט קצר לטעמי.

—

כרגיל – תודה עצומה לאהוד מימון על העזרה בעריכת רשומה זו.

מעדכנת גרסת וורדפרס. נא להחזיק אצבעות שהכל ילך חלק, שחומר לא יאבד, והכי חשוב – שאישור התגובות יחזור להיות אוטומטי כפי שהתכוונה בעלת הבלוג.

א.

הרשומה המובטחת לגבי דלקת קרום המוח תעלה בקרוב.

בינתיים התנצלות – בשל משחק יתר בתוספים של וורדפרס נוצרה תקלה שלא מאפשרת לראות את התגובות, וכולן מועברות לאישורי. באופן משעשע, אפילו התגובות שלי מחכות לאישורי…

הבלוג יועבר לידיים מקצועיות, אולם בינתיים אנא התאזרו בסבלנות והאמינו לי שתגובותיכם לא צונזרו.

א.

"ספגת המוח" היא מחלה קטלנית, אכזרית, מדבקת ומפחידה. אבל יש לה שם מגניב, וגם מנגנון פעולה מרתק.

כאשר אנחנו חושבים על מחוללי מחלות אנחנו חושבים על חיידקים, וירוסים, פטריות או טפילים כלשהם. המשותף לכולם הוא קיום חומר הגנטי, ה DNA שלהם. אותה רשימה ארוכה של תכונות שמגדירה את היצור הנושא אותה. אין חשיבות למורכבות היצור, מה שחשוב הוא נשיאת החומר הגנטי והעברתו לצאצאים. למעשה, קיום DNA כל כך חשוב שנראה שחיים לא יכולים להתקיים בלעדיו.

אוקיי, אז מה?

ספגת המוח לא נגרמת על ידי אף יצור חי כזה. למעשה, היא לא נגרמת על ידי אף יצור חי. ספגת המוח נגרמת על ידי חלבונים. אלו הם חומרים המורכבים מחומצות אמינו ומהווים חלק בסיסי בכל התהליכים בגוף. כמעט כל דבר בגוף מונע על ידי או מורכב מחלבונים. תעלות המובילות חומרים מתוך התא החוצה מורכבות מחלבונים. קרום התא בנוי מחלבונים. החומרים העוטפים את מעטפת החיידקים ומעוררים את מערכת החיסון הם חלבונים, וחלק מרכיבי מערכת החיסון הם חלבונים.

אז…?

זוכרים שאמרנו שהמוח מוגן היטב? אז זהו, שהוא לא מוגן בפני מנגנוני ההגנה שלו. נראה כי הפריונים (החלבונים שגורמים לספגת המוח) מנצלים את מנגנון ההעברה שמיועד להעביר חומרים לתוך העצבים, ומשם הדרך למוח פתוחה.

ומה הם עושים?

הפריונים הם חלבונים, כאמור. בתור שכאלה יש להם צורה מרחבים מאד מסוימת. לחלבונים יש גם מטען חשמלי שמאפיין אותם. כאשר שני חלבונים נמצאים אחד ליד השני הם מתאימים את המטען החשמלי ואת התצורה המרחבית שלהם. כאשר הפריונים באים במגע עם חלבונים נורמלים הם משנים את התצורה המרחבית שלהם ולמעשה הופכים אותם ללא יעילים. מילא שהם לא יעילים, החלבונים ה"מודבקים" הופכים לפריונים מסוכנים בעצמם! הזיהום מתפשט עד שיותר ויותר חלבונים נורמלים הופכים לפריונים, יוצרים צברי חלבונים חסרי תועלת, התאים מפסיקים לתפקד, ברמה הגבוהה יותר נוצרים "חורים" בחומר, ובסופו של דבר, המוח כולו יוצא מכלל שימוש. וכמו שכולנו יודעים, בלי מוח כמעט בלתי אפשרי לתפקד.

מוח ספוגי ומנוון משמאל, מתוך http://sciencelife.uchospitals.edu//

מה הסימנים?

קודם כל צריך לדעת שמדובר במחלה עם משך דגירה ארוך מאד. יכולות לעבור שנים עד שהמחלה מתפרצת. כאשר מספיק רקמת מוח נגועה, הסימנים מופיעים בהתאם לאיזור שנחרב קודם. יכולות להיות הפרעות בהליכה, בזכרון, בדיבור, ואפילו צחוק בלתי נשלט.

בכל מקרה השורה התחתונה היא אחת – מוות.

אה, זו מחלת הפרה המשוגעת!

בערך. "מחלת הפרה המשוגעת" היא רק אחת מהמחלות שנגרמות על ידי פריונים. יש צבר מחלות גנטיות שגורמות להצטברות פריונים, מחלות של כבשים, ואפילו של עכברים. זהו עוד דבר מרתק – מחלות פריונים הן בין המחלות היחידות שמסוגלות "לקפוץ" בין מינים ולהדביק גם בעלי חיים וגם בני אדם.

עד היום נהוג היה לחשוב שהמחלה מועברת על ידי אכילת בשר נגוע. בסוף המילניום הקודם, כזכור, המחלה עברה בשל המנהג לטחון שאריות פרות וליצור מהן אוכל עבור פרות חיות. הפרות עצמן הפכו להמבורגרים, וכך המחלה עברה לבני אדם. בעקבות ההתפרצות עדרי פרות הושמדו בבריטניה ונראה היה כי המגיפה הפסיקה להתפשט בקרב הפרות.

הבעיה היא שמספר האנשים שצרכו את הבשר הנגוע לא היה ידוע, ומכיוון שמשך הדגירה ארוך מאד, יתכן שאנשים נדבקו אי שם באמצע שנות התשעים אבל עדיין לא חלו.

אבל זה לא עד כדי כך נורא, לא?

מבחינת ההתפרצות ההיא, לא, זה לא נורא, כי מדובר במספר מועט של מקרים אם בכלל, והם לא יכולים להדביק אף אחד. מה גם שכיום עובדים על בדיקת דם לגילוי של המחלה, כך שאפילו אם אין טיפול – לפחות יתנו לאנשים הנגועים התראה מוקדמת לגבי מה שמצפה להם.

מצד שני, לאחרונה התפרסם כי חוקרים הצליחו להפוך את הפריונים לנישאים באוויר. אין הכוונה לחשיפה מקרית בבית מטבחיים אלא לחשיפה מכוונת. כלומר – ניתן יהיה להפוך את מחלת הפריונים הנדירה להפליא לנשק ביולוגי.

אז מה עושים?

כלום. אין כיום שום דרך לחסן נגד פריונים – הגוף שלנו לא מזהה אותם בזמן כחלבונים עוינים. הם מנצלים מערכות הסעה פנימיות של הגוף כדי לחדור למוח, וכשהם שם – זה כבר מאוחר מדי. אין לנו תרופות שיכולות לטפל ספציפית בפריונים מכיוון שיש חלבונים דומים להפליא בגוף שלנו.

בקיצור – הכל אבוד.

מצד שני, אפילו אם תהיה תקיפה כלל עולמית של פריונים, זו מחלה שהורגת רק אחרי שנים, וכאמור, גורמת לצחוק בלתי נשלט, כך שלפחות נמות בגיל מבוגר ומאד מאד מאושרים….

לקריאה נוספת:

• כתבה ב"סנונית", אחד השרידים היחידים ל"מחלת הפרה המשוגעת" (כי ב 1996 עוד לא היה אינטרנט, והאתרים שפרסמו חדשות אז לא שרדו עד היום).
• מאמר מפורט ב"גלילאו" מ 1996, בדיוק כשהחלו לדבר על זה בכל העולם.
• מסמך של משרד הבריאות לגבי הסכנה בארץ (גם לצמחונים!)
• מאתר דיווחים רפואיים מכל העולם – הסבר ארוך ומעניין.
• הסבר על פריונים מאתר ה CDC ומאתר ה WHO החביבים עלי.
• הסבר על פריונים מוויקיפדיה שפחות חביבה עלי, אבל בעברית.
• על חדירת פריונים למערכת העצבים, מאתר משרד הבריאות האמריקאי, וגם הסבר קצרצר וברור (הסרטון כבר לא עובד, אל תלחצו עליו).
• על הפיכת פריונים למחלה נישאת באוויר – ניסוי בעכברים.
• על בדיקת דם לגילוי מחלת פריונים וחשיבותה בעיתון נחשב בעולם הרפואה.

הרשומה היום היא רשומה מקדימה לשני צברי מחלות שהרבה זמן רציתי לכתוב עליהן – מחלות פריונים ("הפרה המשוגעת" ודומותיה) ודלקת קרום המוח במענה לבקשה ממורין, כן, אותה אחת מהרשומה על השחפת.

המשותף לשני צברים אלה של מחלות הוא הפגיעה במוח, והמיוחד בהן הוא… הפגיעה במוח. ולמה זה כל כך מיוחד?

או, בדיוק בגלל זה נדרשת רשומה מקדימה.

המוח האנושי הוא קודש הקודשים, לפחות לפי הגוף שלנו. יש לו שלושה מחסומים טבעיים: אחד מפני פגיעות חיצוניות, הלוא היא הגולגולת, אחד מפני מחוללי מחלות, שהיא מערכת חיסון ייחודית למוח (כן, יש לו צבא פרטי. זה די מגניב), ואחד הוא מחסום דם-מוח, ועליו אני רוצה לדבר.

מטרת הדם היא להעביר חומרים מנקודה אחת בגוף לנקודה אחרת. זוהי מערכת הכבישים של הגוף.  אין איבר בגוף שמונע מחומרים מהדם להכנס אליו, חוץ מאשר המוח. כימותרפיה, סוגים מסוימים של אנטיביוטיקה, נוגדנים, תאי דם לבנים, רוב המולקולות הגדולות – פשוט לא עוברים את מחסום הדם-מוח. גם חיידקים, טפילים, ולפחות חלק מהווירוסים לא מצליחים לעבור אותו. זה בנוסף לעובדה שמולקולות מורכבות של סוכר לא עוברות את המחסום ולכן כאשר כל הגוף יכול לפרק מאגרי שומן ולהשתמש בסוכר המופק מהם, המוח רעב לגלוקוז טהור.

אז, למה זה טוב?

כדי להגן. המוח קריטי לחיים ואין לו עתודות תפקודיות. פגיעה קטנה בו עלולה לשתק את האדם לשארית חייו. ובמלחמה כמו במלחמה – אפס סובלנות. במקום להסתכן במעבר של טפיל או חיידק מסוכן אל הרקמה הפגיעה ביותר והחשובה ביותר בגוף כלום לא עובר, וזהו.

גנדלף מדגים איך נראה מחסום (לקוח מהבלוג http://teenymanolo.com/)

כלום?

טוב, לא ממש כלום. אחרת לא היו לנו מחלות שפוגעות במוח, אבל המחלות האלה ייחודיות בדיוק בגלל היכולת שלהן להתגבר על המחסום.

מה המחסום הזה בכלל?

או, טוב ששאלתם.

בתור התחלה, התאים המרכיבים את דופן כלי הדם במוח צמודים אחד לשני יותר מאשר בשאר הגוף. כמעט אין מרווחים בין תאים אלה, ולכן כל חומר שרוצה לעבור מכלי הדם אל המוח חייב להשתמש בחלבונים נשאים מיוחדים או במשאבות הקיימות בתא. נוסף לכך יש הרבה פחות משאבות כאלה בתאי דופן כלי הדם במוח והן מאד סלקטיביות, כך שהמעבר לא פשוט בכלל.

יתר על כן, תאי המוח עצמם אטומים יחסית לתאים אחרים בגוף. כדי להיכנס אליהם חומרים זקוקים לתעלות מיוחדות או לחלבונים הנשאים שהזכרנו קודם.

מחסום דם-מוח, תמונה להמחשה

אבל רגע, אלכוהול, סמים, ניקוטין – כולם עוברים!

נכון. אלה חלק מהחומרים שכן מצליחים למצוא דרכי הסתננות אל המוח ומשפיעים עליו. אך הם המיעוט ובכל זאת רוב החומרים לא מצליחים להגיע אל המוח, כך שראוי להעריך את החומרים שכן עוברים, וכמובן, את מחוללי המחלות שמצליחים לפגוע בו. אבל על כך ברשומות הבאות.

להרחבת הקריאה:

• תמונות של מחסום הדם-מוח (תחת זכויות יוצרים, כך שלא יכולתי להכניסן לכאן)
• הסבר פשוט לגבי המחסום
• הסבר מפורט לגבי מחסום דם-מוח, כולל תמונות משעשעות

~~

כרגיל, אני רוצה להודות לאהוד מימון על הסבלנות בעריכה.

בחמישה ביוני 1981 ה- CDC (המרכז לחקר מחלות ומניעתן בארה"ב. המקום אליו כל זיהומולוג שואף להגיע) דיווח על חמישה צעירים שחלו בדלקת ריאות קשה המאפיינת אך ורק פגועי מערכת חיסון. כאשר המקרים החלו להתרבות ונוספו גם דיווחים על סרטן עור שכמעט ולא היה ידוע עד אז – עולם הרפואה הוטל לקלחת חסרת הסברים. משום מקום צצה לה מגפה חדשה שמחסלת את מערכת החיסון של אנשים צעירים ובריאים. משך החיים הממוצע מהאבחנה ועד המוות נמדד בחודשים. רק אחרי שנים התברר מה קורה במחלה. הנגיף הגורם למחלה מתיישב בכדוריות הדם הלבנות אשר תפקידן להזעיק למקום מזוהם את שאר תאי מערכת החיסון. הוירוס הורס את הכדוריות הספציפיות האלה, וכך נוצר מצב שבו שאר תאי מערכת החיסון מתפקדים אבל לא יודעים לאן ללכת. קצת כמו משטרה בלי מרכזנית שתגיד לשוטרים היכן בוצע הפשע.

בשנת 1987 הוצגה תרופה חדשה, הראשונה שהצליחה להאט את המגיפה – AZT. היא אושרה במסלול מיוחד על ידי ה FDA (רשות התרופות האמריקאית), ואחריה בכל העולם. עד היום AZT נחשבת לאחת מאבני הייסוד המרכזיות של הטיפול באיידס.

כיום איידס נחשבת למחלה כרונית בארצות המפותחות. עם הטיפולים האנטי-ויראלים החדשים חולי איידס חיים עשרות שנים, והסיכוי שלהם למות בשיבה טובה הולך ועולה כל הזמן.

בשנת 2009 הוערך כי כ 22.5 מליון איש חיים עם איידס באפריקה מתוכם 2.3 מליון ילדים. באותה שנה מתו מאיידס כ 1.3 מליון איש באפריקה. 10.6 מליון איש זקוקים לטיפול אנטי-ויראלי, והסיכוי שלהם לקבל אותו תלוי ביוזמות של ארגון הבריאות העולמי, חברות תרופות ואנשים פרטיים.

~~

התמונה מאתר Ynet

זוכרים את החלוצים? אנו באנו ארצה לייבש את הביצות בה? זוכרים ממה הם מתו בהמוניהם?

אלה שלא מתו משחפת נהגו לגסוס ממלריה. קדחת, בעברית צחה. הארץ היתה מלאה ביצות, בביצות גרו יתושים, והיתושים העבירו את המלריה, מחלה הנגרמת על ידי טפיל חביב המתיישב בכדוריות דם אדומות, מתרבה בהן ומפוצץ אותן. המחלה עשתה שמות במתיישבים הראשונים עד שהביצות נוקזו, היתושים הוברחו, וכיום המלריה בארץ היא רק אנקדוטה בחדשות.

כמליון מקרי מוות דווחו כתוצאה ממלריה באפריקה בשנת 2008, רובם ילדים. העריכו כי כל 45 שניות ילד מת ממלריה באפריקה.

~~

כיף לחיות במדינה מפותחת. יש לנו תרופות מעכבות וירוסים, טיפולים שמרפאים סרטן, ורובינו נחיה עד מעבר לגיל שמונים בבריאות סבירה. אנחנו חיים כל כך טוב שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לפנות לטיפולים שלא הוכחו מדעית, כי במקרה הגרוע ביותר – נחזור לרפואה הקונוונציונלית שתקבל אותנו בשלל מרשמים ותרופות מועילות.

אבל באפריקה…

ארגון הבריאות העולמי שם לעצמו למטרה לעצור את המגפות המשתוללות על ידי חלוקת תרופות, הגעה לכפרים מרוחקים, וכמובן – חינוך לבריאות.

אבל ארגון הבריאות העולמי לא לבד! עוד אנשים החליטו להתגייס לעזרה. הם שוללים את הטיפולים הקיימים, ומחלקים מים לאנשים שזקוקים לעזרה. מים מאד יקרים. כאלה שזוכרים שפעם הם היו מסוגלים לרפא מלריה. או איידס. או משהו.

וזה, זה מרגיז אותי. כי אנחנו לא מדברים על אמא מהפרברים שמתעכבת במתן טיפול אנטיביוטי לבת שלה. אנחנו מדברים על אנשים שגוססים במליונים וצריכים עזרה ממשית, לא כדורי סוכר והבטחה שהכל יהיה יותר טוב.

~~

אין לי מה לעשות נגד הנזק שנגרם באפריקה, לפחות לא בינתיים. אבל את הנזק שנגרם בארץ אני יכולה לעצור, או לפחות למחות נגדו.

כל עוד אנשים פרטיים עושים מה שהם מוצאים לנכון אין לי שום בעיה עם זה. אבל היום קופות החולים משתפות פעולה במלחמה נגד ההגיון. אתרי הכללית, מכבי ולאומית, מבטיחים לספק טיפולים שהוכחו שאינם יעילים בכל מחקר גדול שבדק את הנושא, ואתר קופת חולים מאוחדת אפילו מציין שהטיפולים הללו הוכחו כיעילים יותר מאנטיביוטיקה במגוון מצבים.

ביום שישי הקרוב אני הולכת להשתתף במחאה נגד שימוש במים מדוללים לריפוי תחלואים. שאנשים פרטיים יעשו מה שהם רוצים, אסור לאפשר לממסד ציבורי לאמץ שטויות בנות מאתיים שנה "כי הציבור דורש".

~~

כרגיל, אני רוצה להודות לאהוד מימון על עזרתו העצומה בהכנת הרשומה הזו.

~~

להעמקת קריאה:

• איידס – סקירה היסטורית מרתקת באתר ה CDC (זהירות, PDF)
• מהאנשים שהיו שם – אתר ה NIH (ארגון הבריאות בארה"ב)
• סקירה של 20 השנים הראשונות עם איידס מאתר הניו-אינגלנד-ג'ורנל-אוף-מדיסין. העיתון החשוב ביותר ברפואה.
• סטטיסטיקה של איידס, בצורה נגישה יותר מאשר אתר ארגון הבריאות העולמי, וגם בצורת שאלות ותשובות

חוסר יעילות הומאופתיה:

• שיכוך כאבים
• כאבי שרירים
• אטופיק דרמטיטיס
• דלקות בעטינים (כן, אצל פרות)
• דימום, דלקת וכאבים אחרי התקף לב

אני אדם נחמד לרוב. סבלנית, נוחה וחביבה לבריות. בכל זאת, אם יש דבר המוציא אותי מדעתי ועלול אף להביא אותי לאלימות קשה הם הורים השולחים את ילדיהם לבית הספר או לגן כשעל ראשם שורצות כינים.

Pediculosis capitis

נתחיל מההתחלה

כינים, או בשמן הלטיני Pediculosis capitis ("דבר עם רגליים שזוחל על הראש"), הן אחת מהמחלות המדבקות ביותר הידועות למין האנושי. הן עוברות במגע, ונפוצות יותר בגילאי הגן והכיתות הנמוכות בבית הספר (גם בילדי חינוך ביתי!), משום שבגילאים האלה ההיגיינה האישית עוד לא מפותחת דיה וילדים נוטים להצמד אחד לשני בעת המשחק.

עם הגיעה אל הראש הבתולי הכינה מתחילה מיד במטרתה האחת והיחידה בחיים – להטיל כמה שיותר ביצים. את הביצים היא מטילה קרוב לקרקפת החמימה. כל כינה מטילה בין עשר לחמש עשרה ביצים ביממה, אם כי יש סוג מסוים של כינים שמטילות רק ביצה או שתיים. הביצים בוקעות בתוך מספר ימים, ומתוכן בוקעות עוד כינים ששות להטלה.

בין הטלה להטלה הכינים מתרוצצות על הראש, מוצצות את הדם של האדם הנגוע, וגורמות לפצעים קטנים. הפצעים האלה גורמים לגרד האופייני לכינמת. אם הגרד ממושך או חזק מאד, הפצעים האלה יכולים להזדהם, ומכאן הדרך לסיבוכים אחרים קצרה.

אז, מה עושים?

ענף הטיפולים בכינים עתיק כהיסטוריה האנושית. כיום קיים מגוון טיפולים, בינהם סוגי שמפו מיוחדים שמבטיחים לחסל את הכינים (אבל לא את הביצים), טיפולים צמחיים הכוללים רוזמרין, צמח שזכה למוניטין כמחסל כינים (אבל לא ביצים), ומיני מתכונים ביתיים הכוללים מרככי שער, שמן, חומץ, נפט (אסור לפי משרד הבריאות!)  ושלל המצאות אחרות. בכל המקרים אף טיפול איננו יעיל ללא מסרק צפוף שמוציא את הכינים פיזית מהראש הנגוע.

הבעיה היא, כמובן, שלמרות הסירוק כינים לא מתות יכולות לקפוץ מהראש הנגוע למגבת או לבגד קרוב ולהדביק אחרים.

אבל הן לא חיות רחוק מהראש!

אה…. לא. כינים יכולות בהחלט לחיות רחוק מהראש, חלקן אפילו מספר ימים. מעבר לזה, ביצים יכולות לשרוד חודש בצורתן הביצתית, ולבקוע כאשר הן באות במגע עם בן אנוש. מכאן ההמלצה לכבס היטב את כל המצעים, המגבות והבגדים של מי שהתגלו שרצים על ראשו, וכמובן – לטפל בכל בני הבית ולא רק באדם הנגוע.

אז למה אני שונאת הורים ששולחים ילדים עם כינים?

כי להפטר מכינים זו עבודה של ימים. צריך לעבור עם מסרק צפוף על הראשים של כל בני הבית, לכבס הכל, וכמובן, להיות ההורה האחראי היחיד שמתקשר למורה בבוקר ואומר, "אתמול גיליתי כינים אצל בני בכורי, לא לדאוג, אין שם כבר כלום, אבל אנא הזהירי את שאר ההורים שנדרש מבצע ביעור כינים".

אני מתנצלת אם גרמתי לכם למתקפת גירודי-ראש בעקבות רשומה זו. זה יעבור בקרוב. אם לא, רצוי להעביר מסרק צפוף בשיער, רק ליתר בטחון…

לקריאה נוספת:

• מידע רפואי אמין, כולל פירוט על סוגי הכינים הנכונים להדביקכם.
• מאתר משרד הבריאות הבריטי לגבי הבעיה הבוערת.
• מאתר מאיו-קליניק, מרכז רפואי אמריקאי שמתעסק בעיקר במחקרים רפואיים, ומסתבר שגם בכינים.
• אתר חמוד המוקדש כולו לכינמת.
• העשרת קריאה בעברית, למעמיקים לחקור. מומלץ.