כן, כן, אני בחופשה וכך גם הבלוג. בינתיים תשמחו לדעת שאתם לא קוראים על הזיהוי של עובד קייטרינג שכנראה אחראי להפצת ה-E.Coli בעל הטוקסין הקטלני בגרמניה. אתם גם לא קוראים על הסיום הסופי והמוחלט של מגפת האבולה באוגנדה, וכמו שבודאי הקוראים המזמינים שמו לב – אתם לא קוראים על צרעת, כלבת, או תולעי-זוועה שאוכלות מסיונרים.
עד שהבלוג ואנוכי נחזור מהחופשה שלנו, אתן לכם לנחש איפה אנחנו. הרמזים בתמונות. בין הפותרים נכונה יוגרל פותר שלא פתר נכונה.
רמז מספר אחד
רמז מספר 2 (וחצי?)
רמז מספר 3!
תהנו!
ילדה בת שתיים-עשרה מתה לפני חודש, ולא שמעתם עליה. היא לא מתה אחרי "מאבק במחלה ממושכת" (שם הקוד הידוע לסרטן), היא לא מתה כחלק ממהפכה, היא אפילו לא מתה כסמל היסטורי. היא פשוט חלתה ומתה, והמוות שלה היה מהמפחידים בעולם שלנו.
קראו לה קייט נאקיגולי (Kate Nakiguli) והיא גרה בכפר באוגנדה, שהוא כל כך קטן עד שהוא לא מופיע בגוגל-מפות. באחד במאי השנה היא הרגישה לא טוב. חום, תחושה כללית רעה. וירוס, אתם יודעים. אילו הבן שלי היה מתעורר ככה זה היה נגמר בפתק שחרור מבית הספר ושוקו בבית הקפה הסמוך לרופאת הילדים שלנו.
גם קייט נשארה בבית באותו יום. סבתא שלה טיפלה בה בצורה שבה סבתות מטפלות בילדים חולים. אצלנו זה מרק עוף, אני לא בטוחה מה המקבילה האוגנדית. היא גם לקחה אותה לרופא שאבחן כי קייט חלתה בוירוס ושלח את הילדה הביתה עם "טיפול שמרני" (כלומר – טיפול שמיועד להוריד חום ולהקל על כאבים). אחרי שלושה ימים בהם המצב של קייט לא השתפר, סבתא שלה חזרה איתה לרופא שהפנה אותה למרפאה גדולה יותר. הסבתא, כדרכן של סבתות בכל העולם החליטה לא לקחת אותה למרפאה נוספת (אם כי מעט מצוידת יותר) רק כי היא קרובה. היא החליטה לקחת את הנכדה החולה לבית החולים הצבאי הסמוך, המתוחכם והחדיש, שנמצא במרחק של כמעט 90 קילומטרים מהכפר. המצב של קייט החמיר ואחרי חמש שעות מההגעה לבית החולים היא מתה.
הדרך שעשתה קייט החולה נראתה בערך כך (B – הכפר שממנו היא יצאה, A – המרפאה עליה הרופא המליץ, C- בית החולים הצבאי) :
<
View Larger Map
דמיינו את מספר האנשים שהיא פגשה בדרך, את הרופאים והאחיות שראו אותה במיון, וכמובן – את כל מי שניסה להחיות אותה. כי לא משנה אם אתה גר באיזור שכוח-אל באפריקה או במרכז רמת אביב ג', חיי ילד הם משהו שנאבקים עליו. גם אנשי בריאות הציבור החלו לדמיין את מספר האנשים שהילדה החולה באה איתם במגע. כי היא לא מתה מוירוס אקראי, היא מתה מאבולה.
עכשיו – פאניקה
וירוס האבולה הוא וירוס חדש יחסית. הוא התגלה באמצע שנות השבעים במגפה שקטלה 280 איש שחיו ליד נהר בשם אבולה בזאיר, כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. באותה שנה היתה התפרצות של אותו וירוס בסודן, ושם מתו 150 איש. עד 1979 כמעט כל שנה היתה התפרצות של אבולה (כולל מקרה אחד באנגליה), ואז, שקט עד 1994, ומאז כל שנה יש התפרצות אחת אם לא יותר.
עולה השאלה – למי אכפת ממאה-מאתיים איש שמתים באפריקה? יותר אנשים מתים מרעב בכל יום ביבשת הזו.
והתשובה פשוטה – זה לא שהם מתים. זה שהם מתים מהר, ביסורים, ושכמעט כל מי שנדבק מת מהמחלה. בנוסף לזה, אנחנו עדיין לא ידועים מה המאגר הטבעי של וירוסי האבולה בטבע או למה דוקא במאה האחרונה הם החליטו לצוץ. אם אנחנו לא יודעים את זה, איך נבער את הוירוס?
ישנם חמישה זנים של אבולה שמוכרים היום, כמעט כולם על פי שמות המקומות בהם הם התגלו – זאיר, סודן, חוף השנהב, בונדיבוגיו ורסטון (שקרוי על שם מישהו ולא על שם מקום).
וירוס האבולה גורם למחלה שנקראת קדחת מדממת. השם לא מותיר הרבה מקום לדמיון. המחלה מתחילה כמו שפעת חמורה מהרגיל, עם חום גבוה, כאבי פרקים וכאבים שונים. עם הזמן המצב מחמיר ואחרי מספר ימים מגיעים הסימפטומים האופייניים – דימומים מכל רקמה רכה. עיניים, מעיים, לתוך הפרקים, מהחניכיים… רק תבחרו.
התמותה מאבולה משתנה בהתאם לזן. אבולה-רסטון ואבולה-חוף השנהב לא קטלניות בכלל, נכון לידע שיש בידינו היום. אבולה-זאיר ואבולה-סודן הורגות בין 50% ל-90% מהחולים, והיו גם התפרצויות עם 100% תמותה.
בינתיים היו פה-ושם מקרים מחוץ לאפריקה, ואשאיר לקורא הנבון לשער איך אבולה הגיעה מחוץ ליבשת (רמז – רובם היו עובדי מעבדה), אבל הרוב המכריע של החולים והמתים מרוכזים ברצועה במרכז היבשת השחורה.
פיזור אבולה ברחבי אפריקה. מתוך אתר ה-CDC
ועכשיו, פאניקה.
מה עושים?
תרופה אין. חיסונים גם לא. עובדים על זה, כמובן. לא כדי להציל את חיי החולים הנוכחים אלא מכיוון שוירוס האבולה הוא נשק ביולוגי מצוין. הוא מאד מדבק, מופץ בקלות, והכי חשוב – קטלני.
הדבר היחיד שאפשר לעשות למען אדם שנדבק באבולה הוא לקחת אותו למרכז רפואי ולהמתין. במקומות האלה אפשר לקבל טיפול תומך (כלומר – החזרת נוזלים, הנשמה ושיכוך כאבים), מה שאי אפשר לקבל במרפאות העירוניות הרגילות.
ועכשיו אנחנו חוזרים לסיפור של קייט נאקיגולי. הרופאים בבית החולים הצבאי שבו היא מתה זיהו במהירות שמדובר באבולה. היתה להם מגפה כזו לפני שנים בודדות, והם מתודרכים היטב לגבי הטיפול במקרים כאלה. הטיפול העיקרי, כמו בכל מחלה מדבקת מראשית ההיסטוריה הוא מניעה. לא מניעת המחלה במי שכבר גוסס, אלא מניעת הדבקה נוספת. בידוד מאפשר הגשת עזרה מהירה למי שמפתח את המחלה, וחשוב מכך, מפחית את סיכון ההעברה הלאה, לאנשים נוספים. במגפת האבולה של 1995 עיקר הנדבקים היו בני משפחה המורחבת של החולה הראשון ובני משפחותיהם של מי שבא איתו במגע.
לכן הפעולה הראשונה שננקטה היא בידוד כל האנשים שבאו במגע עם קייט. המשפחה שלה, הרופאים שפגשו אותה והאחיות שנגעו בה. בסך הכל 25 אנשים הושמו בבידוד החל מאחד במאי, למשך 21 יום, זמן הדגירה הארוך ביותר שתועד במקרי האבולה.
הפעולה השניה היתה דיווח לארגון הבריאות העולמי, שכן כל מקרה אבולה חייב בדיווח. מהרגע שהאירוע דווח ועד לשבוע האחרון, אחת לכמה ימים, נשלחו עדכונים לכל המנויים על שירות ProMed לגבי מספר האנשים הנמצאים בבידוד, וכי כולם עדיין חשים בטוב. זה הכל, וזה מספיק. כל עוד כולם בריאים – אפשר להנמיך את החששות להדבקה משנית.
הבידוד הסתיים לפני שבוע, עם ההכרזה כי אף אחד לא נדבק. עשרים וחמישה אנשים שוחררו לבתיהם. זוהי אחת ההתפרצויות הבודדות של אבולה שהסתיימו במוות של אדם אחד בלבד. הצלחה מסחררת מבחינת כל הגורמים הרשמיים – גם מבחינת הזיהוי המהיר של המחלה על ידי הצוות הראשוני, גם מבחינת הבידוד של כל הנמצאים בסכנה, וכמובן מבחינת ההצלחה במניעת המגפה. הידד לאנשי בריאות הציבור.
ובכל זאת, ילדה בת שתיים-עשרה מתה, ואף אחד לא יודע את זה.
המשפחה האבלה. המקור כאן - www.razor.ug (ומוסר מידע לא נכון לגבי המקרים שאובחנו).
—
להרחבת הידע:
והפעם – מחלה מדבקת מאד, חשוכת מרפא ונטולת חיסון, אשר גורמת לעליה בלחץ הדם, דפיקות לב חזקות, הזעה, ובעיקר פוגעת ביכולת להשתמש בהגיון בריא.
פחד, חברים, הדבר עליו בנוי כל נשק ביולוגי.
הסוכנות הבינלאומית לחקר סרטן, IARC, זרוע של ארגון הבריאות העולמי, הצהירה השבוע כי טלפונים סלולריים עלולים לגרום לסרטן. הסוכנות סיווגה את הסכנה בקטגוריה 2B, שמשמעותה "יתכן שמסוכן לבני אדם" (תרגום חופשי).
השאלה היא מה משמעות הקביעה הזו. האם מעתה ואילך עלינו להגביל את הגישה לטלפונים סלולריים? אולי להמשיך להשתמש כרגיל ורק למנוע מילדים לגעת בהם? והאם משחק ארוך באנגרי בירדז יגרום לנו לחלות בסרטן בכף היד?
כדי לענות על השאלות האלה צריך להתחיל מההתחלה. קודם כל, ה-IARC לא יצא נגד טלפונים סלולריים. הוא דיבר על שדות אלקטרומגנטים בתדרי רדיו (Radiofrequency Electromagnetic Fields). אתם יודעים מה כלול בשדות האלה? משדרי רדיו, מכשירי WiFi, תנורי מיקרוגל, תחנות מכ"ם, תחנות סלולריות, מכשירי קשר, כולל טלפונים נישאים (כאלה שלא מחוברים בחוט לקיר), ושלל דברים אחרים. כולם פולטים קרינה מסוג זה.
אבל קרינה היא מסוכנת!
באמת? כי קרינה, צריך להבין, היא לא דבר אחד ובלתי מוגדר. קרינה היא הפליטה של אנרגיה, ועצם הפליטה איננה מסוכנת. מה שמסוכן הוא האנרגיה שהיא נושאת. אם נבנה מכשיר סלולרי אימתני הוא עדיין לא יהיה מסוכן יותר מאשר מכשיר סלולרי רגיל. מבחינת הקרינה שהוא פולט, כמובן. אם הוא ייפול עלינו זה יהיה מאד לא נעים, אבל זה לא קשור לקרינה. זוהי קרינה שאיננה מייננת. כלומר – היא לא גורמת לפגיעה במבנה המולקולרי של מה-שלא-יהיה שהיא פוגעת בו.
מכונת רנטגן, לעומת זאת, תמיד תהיה מסוכנת מכיוון שהיא פולטת קרינה שנושאת אנרגיה שעלולה לפגוע ב-DNA. זוהי קרינה מייננת, וכאשר נחשפים לקרינה מייננת באופן קבוע, היא גורמת לנזק למולקולות שמרכיבות את ה-DNA, ובמהלך אטי וארוך שכולל הרבה שלבים, גם לסרטן.
ההבדלים בין סוגי הקרינה השונים חשובים כדי להבין למה קרינת השמש גורמת לנזק לתא עצמו בעוד שאפשר לעמוד ליד מכשיר מיקרוגל ולעולם לא לפתח סרטן (אבל לא מומלץ לדחוף את הראש פנימה).
קרינה. זה מגניב.
אז מעתה ואילך צריך להפסיק להשתמש בכל המכשירים האלה?
ברור שלא.
אבל ה IARC אמר…
ה IARC אמר דבר פשוט – יש מספר דיווחים בספרות הרפואית שאומרים שיתכן ויש קשר בין סוגים מסוימים של סרטן לשימוש בטלפונים סלולריים. מכיוון שהטלפונים הסלולריים פולטים קרינה אלקטרומגנטית בתדרי רדיו, כל המכשירים שפולטים את אותו סוג קרינה הוכנסו לאותה קטגוריה.
מה העדויות עליהן ה IARC מסתמך?
נערכו מחקרים רבים לגבי הקשר האפשרי בין טלפונים סלולריים וסרטן מוח. המפורסם מכולם הוא המחקר שפורסם בשנה שעברה, INTERPHONE, בו נערך מאמץ משולב של מספר מדינות לאתר קשר בין שימוש בטלפונים סלולריים לבין סרטן. המסקנה הסופית של המחקר לא היתה חד-משמעית, אם כי בנגזרות שונות של הנתונים אפשר היה לראות אולי קשר לא מובהק.
מחקר נוסף הוא מחקר מדנמרק שבחן אוכלוסיה בריאה ועקב אחריה במשך עשר שנים לגילוי סרטן מוח. לא נמצא שום קשר בין שימוש בטלפונים סלולרים לבין סרטן מוח.
פרט למחקר הזה נערכו מספר מחקרים נוספים, בינהם כאן בארץ, והתוצאות של רובם לא לא היו החלטיות. רובם, שימו לב, לא כולם, מכיוון שהיו מחקרים שהראו קשר מסוים בין סוגים מסוימים של סרטן לבין שימוש בטלפונים סלולריים.
עיקר המחקרים שנעשו הם מחקרי מקרה-ביקורת, כלומר – מחקרים בהם מאתרים חולים ואנשים בני אותו גיל ומאותו איזור מגורים שאינם חולים, ומשווים בין הדיווחים שלהם לגבי הנושא שבודקים. הבעיה היא שסרטן מוח הוא מחלה נדירה, ואחת ההשפעות שלה היא הפרעה בזיכרון. בעיה נוספת היא שכאשר שואלים אדם חולה לגבי מחלתו, קיים סיכוי טוב שהוא ידווח על שימוש מופרז יחסית למציאות מכיוון שמדובר בקשר שהוא שמע עליו בעבר. כך שכאשר בודקים שימוש בטלפונים סלולריים בקרב חולי סרטן מוח – מלכתחילה המחקרים מוטים ובעייתיים.
למרות זאת, כאמור, ישנם מחקרים שמציינים קשר בין גידול של עצב השמיעה או גידול מוח מסוג גליומה לבין שימוש ארוך-טווח בטלפונים סלולריים.
אז אם העדויות לא חד-משמעיות, למה בכלל להוציא את האזהרה הזו?
מכיוון שה-IARC עוסק בבריאות הציבור. ההערכה היא שחמישה מליארד בני אדם משתמשים בטלפונים סלולרים. אפילו אם מדובר בשיעור מאד נמוך של סכנה, ההשפעה של שיעור נמוך על אוכלוסיה גדולה הוא משמעותי.
אז מה עושים עכשיו?
בתור התחלה – לא נבהלים. צריך לדעת שאולי יש קשר למחלה מאד מאד מאד נדירה, ולא מדובר בקשר ודאי.
מומלץ להמשיך לעקוב אחרי הדיווחים בתקשורת (רצוי המדעית-רפואית, ולא הפופוליסטית), ולהשתמש בשכל הישר כדי לקבל החלטות. אחרי הכל, כפי שציינו טובים ממני, בקטגוריה 2B נמצאים גם מלפפונים חמוצים וקפה (וטאלק, שתלים מפלסטיק ודברים נוספים)…
—
תודה עצומה ליואב לנדסמן על העריכה המדעית ולאהוד מימון על העריכה הלשונית. תודה לאלעד על איתור הטעויות שנפלו בין העריכות.
רשומה זו פורסמה גם בשפינוזה, אתר קהילת הספקנים בישראל.
—
להמשך קריאה:
לזומביפובים שביננו – לא לדאוג. זה יהיה פוסט הזומבים האחרון בעתיד הנראה לעין.
זוכרים את המאמר שניבא התפשטות מגפת זומבים על פי מודל התפשטות מגפות? הוא היה מאמר חמוד מאוד שמטרתו הנגשת מידע סטטיסטי/אפידמיולוגי לציבור הרחב חובב הזומבים. המודל האחרון, שלא הצגתי ברשומה (כדי לפתות אתכם להגיע להרצאה שלי, כמובן), דיבר על הדרך להכחדת הזומבים, וכך הוא נראה:
המודל האחרון מדבר על שילוב כוחות לחיסול ממוקד של הזומבים במוקדי ההתפרצות. ניתן לראות כי בכל פעם שאוכלוסית הזומבים עוברת גודל מסוים המאמץ המשולב מפחית אותם לכמעט אפס, עד שהפגיעה האחרונה מחסלת את האוכלוסיה לאפס מוחלט ואין יותר זומבים.
הידד לעיר הדמיונית שלנו!
אבל – הידד גם לנו. המודל הנ"ל מתאר בצורה די מדויקת את החיסול הממוקד היחיד שנערך בעולם לביעור מגפה.
צריך לדעת שמחלות מופיעות ונעלמות כל הזמן. אי שם בתחילת הרנסנס הופיעה מגפה שנקראה "זיעה". היא גרמה לחולים להזיע את נשמתם, פחות או יותר, והם מתו מקריסת מערכות אחרי שלושה ימים כאלה. כל שנותר מהמגפה ההיא הם תיאורי רופאים של אותו זמן.
אבל גם בימינו מחלות נכחדות מאליהן. כל מיני התפרצויות מקומיות של מחלות ביזאריות שמופיעים בדיווח העולמי של מגיפות כמקרי מוות לא מוסברים ולאחר מכן לא שומעים עליהן יותר. האם הן ראויות לתואר "התפרצות"? בוודאי, התפרצות מוגדרת כצבר מקרים הגבוה מהמספר הצפוי במקום מסוים. האם הן ראויות לתואר "מגפה"? לפעמים. האם מישהי מהן נעלמת כתוצאה מיוזמה כלל עולמית משולבת? ברור שלא. הן נעלמות כי הן קטלניות מדי, לא מדבקות מספיק, או שהחולים נמצאים בבידוד ולא מעבירים את המחלה הלאה.
אז מתי כן הצלחנו לחסל זומבים מגפה? אבעבועות שחורות, כמובן. הקוטל האכזרי במשך אלפי שנות היסטוריה אנושית נעלם בזכות מאמצים משולבים של כל אומות העולם.
המחלה הזו נגרמת על ידי וירוס בשם variola, שהמאפיין העיקרי שלו הוא שהוא גורם למחלה בבני אדם בלבד. וזה ידידיי המפתח להשמדתו.
כאשר רוצים לדבר על אבעבועות שחורות בדרך כלל מתחילים לתאר את חומרת המחלה – אבעבועות שפורצות על כל גוף החולה, 30% תמותה, שיעורים אדירים של נכות (עיוורון, למשל, אם יש פגיעה בעיניים) כתוצאה מהמחלה. אחר כך מתארים את מסעו של קולומבוס לאמריקה שהביא את הווירוס לאינדיאנים – אוכלוסיה שמעולם לא נחשפה לו ולפיכך מתה בשיעורים גבוהים עוד יותר. משם עוברים למאה ה-18 ולפועלו של אד ג'נר, רופא כפרי שהבחין כי חולבות חולות במחלה קלה בהרבה מאשר שאר האנשים, ומכאן הסיק כי הן מפתחות עמידות למחולל האבעבועות השחורות בשל חשיפה מוקדמת לאבעבועות פרות. לפעמים מציינים שאחרי שג'נר החל לחסן ילדים נגד אבעבועות שחורות מתנגדי החיסון הניחו פצצה תוצרת בית על מפתן דלתו, וכן הפיצו תעמולה שקרית אודותיו.
מכאן מדלגים הלאה לאמצע המאה העשרים, כאשר האו"ם הכריז על אבעבועות שחורות כמחלה מועמדת לביעור, ולראשונה יצא לדך מבצע חיסון כלל עולמי.
בואו נעצור לרגע כאן. מבצע כלל עולמי.
תור לקבלת חיסון לאבעבועות שחורות, חוף השנהב, 1970
מבלי להכנס להיבטים המוסריים של ההחלטה (אכיפת פעולה פולשנית על אוכלוסיה שלא נתנה את הסכמתה המודעת לכך) תחשבו על ההיקף שלה. מתנדבים נשלחו לאפריקה לכל כפר שכוח-אל ונטול חשמל או אספקת מים כדי לחסן את הילדים שם. כך גם באסיה ובדרום אמריקה. בכל מקום בו היו בני אדם – הגיעו מתנדבים של האו"ם כדי לחסן אותם. כי נקודת החולשה של הווירוס היא שהוא תוקף רק בני אדם. חיסלנו את המחלה בבני האדם – חיסלנו את המחלה בעולם. כמו זומבים.
המבצע החל ב-1967 והסתיים ב-1979. בשתיים עשרה שנים בלבד הוכחדה מחלה שאיימה על המין האנושי במשך אלפי שנים. ב-1977 אותר המקרה האחרון שנדבק באבעבועות שחורות בעולם (אדם אומלל מסומליה שתמונתו מעטרת כל רפרנס הקשור לאבעבועות שחורות), וב-1978 אירע מקרה אחד נוסף, של עובד מעבדה שנדבק במהלך עבודתו.
וזהו. ב-1980 המחלה הוכרזה כמבוערת. הידד לנו.
כותרת עיתון ארגון הבריאות העולמי, 1980
אבל, לא בדיוק. הגנום של הווירוס הושאר במכוון בשתי מעבדות בעולם – במרכז לבקרת מחלות בארה"ב ובמעבדה דומה ברוסיה למטרות מחקר. אשאיר לקורא הנבון להניח במה הכוונה ב"מחקר" בהקשר הזה. לפיכך במשך שנים מלמדים סטודנטים כי אמנם המין האנושי ביער את האבעבועות השחורות מקרבו אך לא הכחיד את המחלה לגמרי. עד לפני ארבעה ימים.
ביום שלישי השבוע, 24 במאי, הכריזה ועדת האו"ם לעניני בריאות (World Health Assembly) כי אין יותר סיבה להחזיק את הגנום של הווירוס. הועדה הורתה למעבדות בהן הגנום קיים לסיים את המחקר בתוך שנתיים, ובשנת 2014 צפויה הכרזה לגבי התאריך הסופי להשמדת הגנום. אולי לחלק מהקוראים ההחלטה הזו לא נשמעת מרעישה במיוחד – בכל זאת, מדובר על עוד שנתיים להכחדה סופית, אבל אותי היא מרגשת מאד. בהחלטה הזו המין האנושי מצהיר שהוא לא מפחד יותר מאיום שנמשך אלפי שנים. יש לנו את החיסון אם הווירוס יתעורר שוב, ויש לנו בעיות חמורות יותר לטפל בהן.
ביי ביי אבעבועות שחורות. לא נתגעגע.
—
תודה ליעל פורמן המוכשרת להפליא על התמיכה הטכנית בהעלאת רשומה זו, ולאהוד מימון על התמיכה באותיות האהו"י הנמלטות.
—
וכמה קישורים רק על אבעבועות שחורות:
אני מאוד אוהבת טלויזיה. מאוד מאוד. למעשה, אילו הייתי יכולה – הייתי מבלה את מיטב שנותי בקריסה על הכורסה והחלפת ערוצים עד זקנה. אני מסוגלת לראות כמעט כל סוג של סדרה ולבלוע כמעט כל סוג של עיוות מציאות, עד שמישהו מחליט לכתוב על מחלות, ואז אני מתחרפנת.
תסריטאים לא יודעים לכתוב מחלות זיהומיות. באמת. הם חושבים שרק מכיוון שפעם היתה להם שפעת ממש קשה, ואולי כשהם היו ילדים הם חטפו אבעבועות רוח, הם מסוגלים לכתוב פרקים שלמים מלאים בגיבובי שטויות וחצאי אמיתות מבלי לעצור לרגע ולחשוב האם הדבר הגיוני.
קחו לדוגמא את הפרק הזה בפרינג', סדרה שמתיימרת להציע הסברים פרא-נורמלים למצבים חסרי הגיון (כמו "תיקים באפלה" זצ"ל). בפרק זה אנו מתוודעים למדען מטורף (כמו כל המדענים) אשר יוצר וירוסים שאחרי שבולעים אותם הם מגיעים לקיבה, גדלים מאוד-מאוד ואז שועטים החוצה דרך הוושט של הקורבן. שמת, כמובן, כי אנחנו לא בנויים לפליטת וירוס הצטננות בגודל עשרים סנטימטר.
אז ככה – וירוסים הם יצורים רגישים. רובם לא מצליחים לשרוד יותר מכמה רגעים באוויר חדר. נראה לכם שהם ישרדו בחומציות של הקיבה? ואחר כך הם עוד גדלים בתוך הגוף? לעשרים ומשהו סנטימטר? מה הם, ספוגים מתנפחים? ומה זה "וירוס הצטננות" בכלל? יש עשרות וירוסים שגורמים למחלות דמויות הצטננות!
אין שום דרך שבה אפשר להפוך את הפרק הזה להגיוני.
בושה לוירוסים!
או, שאפשר לראות את הפרק הזה מפרינג'. כאן אנו פוגשים במדען מטורף מסוג אחר שיצר וירוס אשר במטרה להפיץ את עצמו גורם לאנשים נגועים להשתגע לחלוטין כדי לבוא במגע עם אחרים ואז להתפורר למליוני חלקיקים מדבקים. הנשאים כמובן לא מתפוררים אלא אם יש להם מישהו חי להדביק אותו. אלה וירוסים עד כדי כך מתוחכמים.
אז בסדר, הגיוני מאד שווירוס ירצה להפיץ את עצמו, אחרי הכול, זוהי המטרה של כל יצור חי. אבל וירוסים עושים את זה בהרבה צורות מראשית ימי האנושות, ואף אחת מהן לא דורשת השתלטות על המוח של האדם הנגוע וגרימת שיגעון. אחת מהן, למשל, היא עיטושים. הדרך היעילה ביותר להפצה של יצורים חיים. או דימום. או מגע. או כל דרך שלא כוללת הפיכה של הנשא לרסס אדום ברגע שהוא פוגש אדם אחר, כי זה לא יעיל!
יעילות בהדבקה נובעת מתקופת דגירה. זהו שלב שבו האדם נראה בריא, אך מסוגל להדביק אחרים. כתוצאה מכך המחלה יכולה להתפשט מבלי הפרעה. הרי ברגע שאדם נראה חולה הוא מבודד מהקהל, ולפיכך רק מחלות עם תקופת דגירה יחסית ארוכה הן אלה שהפכו למגפות במהלך ההיסטוריה.
איש אקראי הופך לרסס אדום דרך דלתות שקופות
עכשיו תשאלו – מה עם ההגיון התסריטאי? מה עם הצורך לייצר דרמה וקונפליקטים במהלך פרק של 45 דקות? ואני אומרת – המציאות מייצרת המון דרמה, רק צריך לדעת לכתוב אותה.
מחלות הן מגניבות! מה הבעיה לקחת וירוס או חיידק שכבר הוכיח את עצמו ולייצר מזה דרמה אמיתית? קוני ויליס עשתה את זה מצוין ב"ספר יום הדין", למשל, עם תיאורים נהדרים של דבר ושל שפעת. ואם אתם רוצים מתח פחות ארכאי מהמאה ה-14, אז מה רע ב"קשת שש" של טום קלנסי? מגפת האבולה הפוטנציאלית המתוארת בספר הדירה שינה מעיני בזכות הריאליזם שלה.
בסך הכל ביקשתי שיעשו קצת תחקיר לפני שהם כותבים על מחלות. ואז, אולי, לא אתפקע מצחוק באמצע פרק שאמור להיות דרמטי.
—
כרגיל, תודה עצומה לאהוד מימון על הסבלנות בעריכה, ובמקום הרחבת הקריאה, שתי הודעות:
ביקרתי היום בכנס של הפורום למחקר באפידמיולוגיה של מחלות זיהומיות ובטחון ביולוגי ע"ש טיבריו שוורץ. תחת השם הארוך הזה התכנסו כמה מבכירי האפידמיולוגים הזיהומיים בארץ, כולל שני אורחים מחו"ל, על מנת לשמוע ולהשמיע את דעותיהם בנושא חיסונים (הנושא של הפגישה הזו).
החלק המרתק לא היו העובדות שהוצגו בכנס אלא נקודות ההשקפה המגוונות. מספיק היה להאזין לשיחות שהתנהלו בעת הפסקת הקפה על מנת לגלות עד כמה אנשים ממקומות שונים רואים את אותם מספרים בצורה שונה.
הראשונה לשאת דברים היתה ד"ר ארמל פאליפון (Armelle phalipon) ממכון פסטר בפריז. היא מנהלת היחידה למיקרוביולוגיה מולקולרית פאתולוגית שם, נראית נהדר ומדברת במבטא צרפתי מגניב. במעבדה שלה הם חקרו את חיידק השיגלה, שהוא חיידק האחראי לחלק נכבד מהמחלות השילשוליות בילדים. הם גילו מספר דברים מרתקים, בין השאר שהחיידק הזה גורם לשיתוק של תאי T, שהם חלק מתאי מערכת החיסון שאמורים להלחם במחלות.עכשיו דמיינו את מערכת העיכול הקוראת לעזרה, את תאי ה T שמנסים להגיע אליה, אך תקועים במקום בגלל אותו חיידק שתקף את מערכת העיכול. גאוני!
שיגלות קטנות ואדומות חודרות לתא ירוק
ההרצאה השניה היתה המרתקת ביותר מבחינתי. פרופ' ג'ורג' ארמה (George Armah) ממכון המחקר נוגוצ'י של אוניברסיטת גאנה לומד את וירוס הרוטה כבר למעלה מ 25 שנים. הוא חבר בצוותי ארגון הבריאות העולמי השונים המוקמים באפריקה על מנת להפחית את התחלואה בוירוס הזה.
50% ממקרי המוות הניתנים למניעה בילדים (כלומר, כתוצאה ממחלות מדבקות שקיים נגדן חיסון) מתרחשים באפריקה. הסיבה שהילדים ממשיכים למות למרות החיסונים היא פשוט חוסר נגישות לחיסון. אם מסיבות כלכליות, אם בגלל בערות האוכלוסיה ואם בשל חוסר תיאום בין ארגון הבריאות העולמי לבין הרשויות המקומיות – הילדים לא מחוסנים, ולכן מתים.
אחת מהמחלות האללו היא שלשול כתוצאה מוירוס הרוטה. הוירוס הזה קיים גם בארץ, בשיעורים דומים לאלה שבאפריקה (כמעט רבע מהילדים יחלו בו). אבל שיעורי התמותה ממנו בארץ הם אפסיים, בעוד שבאפריקה, כאמור, הם אדירים.
פרופ' ארמה הציג נתונים מהמכון שבו הוא עובד. מסתבר שבמרכז אפריקה כמחצית מהילדים בגיל 11 שבועות כבר נדבקו לפחות פעם אחת ברוטה. תארו לעצמכם תינוק בן חודשיים משלשל, ומערכת בריאות שלא יכולה לטפל בו. זה עוד מצב טוב כי במאלי, למשל, מתרחקים מבתי חולים כי הם מסוכנים לבריאות וכך רוב החולים מתים מבלי לקבל טיפול בכלל.
בניגוד לכל שאר המרצים היום, פרופ' ארמה רואה את המוות סביבו כתוצאה מסיבות שנראות באנליות בארצות מפותחות. הוא סיפר על הדבקה חוזרת ממקורות מים אנושיים שמשמשים כשירותים לחיות המשק, והסביר עד כמה חינוך האוכלוסיה מסובך כאשר האנשים חדורי אמונות תפלות ומעדיפים את המרפא המקומי על פני עצות "ממשלתיות" שנתפסות כמקור רע.
החלק המדהים היה שהוא הצליח לא להעלות ולו קלישאה אחת בנוגע למצב באפריקה. למעשה, הוא היה אופטימי למדי כיוון שבזכות המחקרים שהוא הצליח להביא לגאנה ולמדינות הסמוכות שיעור הילדים המחוסנים עלה מאד, והתוצאה הישירה היא הורדת התחלואה והתמותה.
חיסון תינוקות כנגד רוטה
המרצה השלישי היה פרופ' דניאל כהן. מעבר להיותו איש יקר הוא גם ראש החוג לבריאות הציבור באונ' תל אביב ועומד בראשות מספר גופים לאומיים הקשורים למחלות זיהומיות ומניעתן. הוא אחד האנשים היחידים שאני מכירה שעיניו נדלקות כאשר מדברים איתו על חיידקים, ומכאן אתם יכולים להבין את בסיס הקשר ביננו.
פרופ' כהן דיבר על חיסוני רוטה בארץ, ובעיקר התמקד בנושא התחלואה המיותרת שניתן למנוע בקרב ילדים בעקבות מתן החיסון. הניגוד להרצאה של פרופ' ארמה היה ברור. בארץ ישנם אשפוזים רבים לצורך מתן נוזלים בקרב ילדים משלשלים, אולם מעט מקרי מוות.
הוא גם דיבר על חשיבות החיסון לשיגלה בשל שתי האוכלוסיות הנפגעות מהחיידק הזה במיוחד – ילדים וחיילים. חשבתי על ד"ר פליפון שמבחינתה בני 18 אמורים ללכת לאוניברסיטה ולא לחיות בתנאי צפיפות שמעודדים התפרצויות מחלות זיהומיות וחייכתי לעצמי. אנחנו גם מיוחדים במשהו, ממש כמו אפריקה…
אתה בטוח שאתה רוצה לאכול את זה?
ההרצאה הרביעית ניתנה על ידי פרופ' רון דגן, מנהל היחידה למחלות מדבקות בילדים במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע. הוא דיבר על יעילותו של החיסון נגד פנאומוקוק, החיידק שגורם לדלקת ריאות, במניעת מחלות שאינן דלקת ריאות או שנגרמות על ידי החיידק הזה. כן, כן, חיסון נגד חיידק X שמונע מחלות מסוג Y. מסתבר שגם כאשר הפנאומוקוק לא גורם ישירות למחלה הוא מחמיר מחלות אחרות, והחיסון נגדו מפחית מהחומרה של המחלות האחרות עד כדי כך שילדים לא רק שלא מגיעים לאשפוז אלא בכלל לא מגיעים לרופא ילדים כי המחלה לא קשה מספיק!
לא רק זאת, אלא שחיסון הילדים מאפשר הגנה נרחבת יותר על כלל הציבור – גם מבוגרים (מעל גיל 65) מרוויחים מהחיסון, וישנם מחקרים שמראים כי בעקבות חיסון ילדים, המחלות במבוגרים קלות יותר. לזכות המרצה יש להגיד כי הוא הראה מחקרים שתומכים בדעתו (כולל ניתוח של החולשות שלהם) וגם מאמרים שתומכים בדעה המנוגדת לשלו. אני אוהבת מרצים שמסוגלים לבחון את שתי הפנים של אותה בעיה מבלי לפחד מההתנגדות.
פנאומוקוק בפרופיל
אז, איך לסכם את הכנס?
היה כיף. ביומיום אני עוסקת בעיקר באפידמיולוגיה אונקולוגית, ונחמד לאוורר את הראש עם מחקר שבו רואים תוצאות אחרי חודשים ולא אחרי שנים. המרצים היו מצוינים, זוויות הראיה היו משובחות, ואפילו האוכל היה טוב יותר מהנהוג באוניברסיטה.
והכי חשוב – יצאה לי רשומה מהיום!
להמשך קריאה:
הגדול שלי לומד בבית הספר הדמוקרטי, שהמאפיין העיקרי שלו הוא הורים שאומרים לעצמם "השנה אני אהיה מעורב בעשיה הבית-ספרית!", ואז לא עושים את זה, כי למי יש זמן?
אחרי ארבע שנים בבית הספר הילד חזר הביתה והודיע שהוא רשם אותו ואותי להעביר שיעור לגבי גוף האדם, מחלות וחיידקים, בעוד שבועיים, וקדימה, אמא, להתחיל להכין את השיעור.
התחלנו בחיפוש אחרי אנימציות רפואיות (הרשת מלאה בהן!) שמדגימות את פעולת מערכת החיסון. אחרי בחירת הסרטים המתאימים הוספנו קצת מלל, ואז הילד התעקש – צריך גם דף עבודה. אחרת איך הוא ידע אם הילדים הפנימו את מה שלימדנו אותם?
אז הכנו דף עבודה, והעברנו לילדים, והתשובות שקיבלנו היו מדהימות. הילדים היו מגילאי גן חובה ועד לכתה ג'. כולם הפנימו את ההבדלים בין חיידקים לוירוסים, תפקיד מערכת החיסון וכדומה. אבל החלק המדהים באמת היו המגפות שהם תכננו.
ילד אחד המציא חיידק בעל כוח על, שחודר לגוף, יוצר חורים בדפנות כלי הדם והגוף מתפוצץ מבפנים. התרופה שלו – דבק.
ילד אחד המציא חיידק שחודר לגוף ומפוצץ את כל מערכת החיסון. אין תרופה נגדו, אבל מצד שני הוא גם מפוצץ את כל החיידקים האחרים, אז לא נעשים חולים אף פעם.
והחביב עלי ביותר (קיבלתי את הדף במתנה מהילדה שהכינה אותו) – חיידק שהופך את האוכל לחיידק, ואפשר לטפל בו על ידי שלוקי בטעם ענבים.
נהדרים, נכון? חבל שהם מצוידים בדמיון מזוויע. ברגע שהראשון בינהם יתקבל למכון הביולוגי בנס ציונה – אבדנו.
להמשך קריאה:
ונתחיל בהודעה חשובה – ביום חמישי בשעה 14:00 תוכלו לראות (ולשמוע) אותי מרצה על מגפה במסגרת כנס "עולמות" 2011 שיערך בחול המועד פסח באשכול פיס ברחוב שפרינצק 4, מאחורי הסינימטק בתל אביב.
מסובך?
מזל שיש הוראות הגעה וגם תוכניה מלאה ברשת! בואו בהמוניכם, הכנס יהיה מגניב ומתאים לגדולים ולקטנים (ההרצאה רק לגדולים)!
אז, מה הקשר בין ההרצאה לבין נושא הבלוג הזה?
ובכן, חבורת מתמטיקאים החליטו שזומבים אולי בלתי אפשריים במציאות, אבל זו לא סיבה לא להשתמש במודלים לחיזוי התפשטות מגיפות על מנת לבדוק מה הסיכוי של המין האנושי לשרוד מול מגיפת זומבים. המאמר שלהם כל כך מצא חן בעיני שבניתי סביבו הרצאה שלמה.
הם הניחו שלוש הנחות בבסיס המודל –
אחסוך מכם את המתמטיקה ואעבור הישר למודלים הגרפים שנוצרו.
המודל הראשון שאל את השאלה הפשוטה – אם ניקח אוכלוסיה של 500 אלף איש, ונשחרר בפנים זומבי (יום 0). תוך כמה זמן האוכלוסיה תכחד?
התשובה פשוטה – יש לנו ארבעה ימים וקצת. 500 אלפי האנשים בעיר הדמיונית שלנו נדבקים או נאכלים תוך ארבעה וחצי ימים, והעיר כעת מלאה ב 200 אלף זומבים מתרוציים חופשי.
המודל הזה, כמובן, הוא מודל ראשוני בלבד. הוא לא לוקח בחשבון תקופת דגירה האופיינית לכל המחלות הקיימות כיום. לפיכך הוסיפו המתמטיקאים תקופת דגירה של 24 שעות, במהלכן האדם עלול להדביק אחרים ב"זומביות", אבל הוא עצמו עדיין לא זומבי. שימו לב לשינוי:
המצב לא מזהיר, בלשון המעטה. המין האנושי נכחד יום וחצי מאוחר יותר – אחרי שישה ימים ולא אחרי ארבעה וחצי, אבל יש הרבה יותר זומבים. הסיבה לכך פשוטה – בתקופת הדגירה יותר אנשים יכולים להדבק ולהפוך לזומבים מאוחר יותר, במקום להאכל על ידי זומבים.
אבל גם מודל זה לא הגיוני. הרי בלתי אפשרי שרשויות הבריאות לא ינסו לעשות דבר, נכון? לפיכך הכניסו למודל את היכולת להכניס לבידוד את הנגועים, ההתמודדות המיידית וההגיונית ביותר לטיפול במגפה מתפרצת. התוצאות לפניכם:
הרווחנו עוד יום, אבל עדיין הגענו להשמדה מוחלטת. למה?
ובכן, אין דבר כזה "סגר מוחלט", תמיד יהיה מישהו שיפוספס, שיברח, או שהמחלה אצלו תפרוץ כשהוא מחוץ לסגר, ומספיק רק זומבי אחד על מנת לחסל את כולם. המצב הזה לא דמיוני בכלל. בכל המגפות בהיסטוריה אנשים פרצו את הסגר המוטל על האיזור החולה.
ומה אם תמצא תרופה שתרפא את הזומבים?
יאי! הצלחנו למנוע את השמדת המין האנושי…. כמעט.
שימו לב שמ 500 אלף איש נשארים כ 25 אלף בלבד, והם מוקפים ב 350 אלף זומבים. המצב הזה יציב מכיוון שניתן לרפא את הזומבים ולהופכם לאנושיים, אולם כל אדם כזה נעשה שוב טרף אפשרי לזומבים. מצב יציב אך לא נחמד.
הנקודה היא שמגיפה בלתי ניתנת לשליטה. אלא אם מדובר באוכלוסיה שמטילה סגר על עצמה מרצון ודובקת בו, הסיכוי לשמור על סגר הוא אפסי. חישבו על מגפת שפעת העופות האחרונה, או ה SARS שלפניה. אי אפשר לשמור על סגר, מה שאומר שבוודאות המחלה תתפתח למגפה כלל עולמית.
האם זוהי המסקנה הסופית של המאמר? שכולנו אבודים?
לא ממש, אבל כדי לשמוע את כל התוצאות תצטרכו להגיע להרצאה שלי ולשמוע אותי מנתחת את המאמר ואת האפשרות לקיום זומבים באופן כללי. למי שלא יכול להמתין עד ליום חמישי, קישור למאמר מצורף בסוף הרשומה. אפשרות אחרת היא להמתין לרשומה המתוכננת לגבי אבעבועות שחורות, המגפה שצייתה למודל החמישי במאמר…
לקריאה נוספת:
בשנת 1914 החיידקים כגורמי מחלות הפכו למקובלים בעולם המדעי, וכדרכן של תאוריות חדשות ומלהיבות – היוו הסבר לכל דבר. כולרה? נגרמת על ידי חיידקים! שפעת? נגרמת על ידי חיידקים! תסביך אדיפוס? טוב, זה גם היה משהו חדש ומלהיב באותה תקופה, שדוקא לא יוחס לחיידקים. אבל אתם מבינים את הנקודה. כל מחלה חדשה היתה כר פורה לחיפוש אחרי החיידק שגורם לה. כך גם הפֶּלַגְרָה שהיכתה בדרום ארה"ב.
פֶּלַגְרָה תוארה לראשונה בספרד ב 1735. זוהי מחלה הגורמת לשינויים קשים בעור, רגישות לאור, שלשול קשה, הדרדרות שכלית מהירה ולבסוף למוות. המחלה היתה נפוצה בעיקר בקרב אוכלוסיות עניות, כדרכן של מחלות זיהומיות.
בשנת 1902 הגיעה הפלגרה לארה"ב. שתים עשרה שנים מאוחר יותר הפלגרה פגעה כבר ברוב מרכז ודרום ארה"ב, בעיקר בשחורים. ננקטו כל האמצעים המקובלים – החולים בודדו, המשפחות שלהם נודו, בתי ספר סירבו לקבל אליהם ילדים שמישהו במשפחתם פיתח סימנים עוריים של פלגרה (שדומים מאד לאלה של עגבת) וכמובן, הסטיגמה החברתית הודבקה היטב על השחורים העניים החולים.
ועדה ממשלתית לחקר הפלגרה הגיעה למסקנה כי מדובר במחלה זיהומית ומדבקת, הפוגעת בעיקר בשחורים, בעניים ובאלה הגרים קרוב לאנשים חולים.
שר הבריאות מינה את ד"ר ג'וזף גולדברגר, רופא יהודי בעל ניסיון רב בחקר מחלות טרופיות, לחקור את ההתפרצות. גולדברגר ערך מחקרים על קדחת צהובה, טיפוס ומחלות נוספות, והכיר היטב את מאפייני המחלות הזיהומיות, ומהר מאד הגיע למסקנה שפלגרה לא נגרמת על ידי חיידקים.
אבל מה היא כן? ואיך אפשר להימנע ממנה?
כאשר ד"ר גולדברגר העלה את התאוריה שלו לגבי מקור הפלגרה היו כמאה אלף חולים במחלה, 40% מהם מתו והשאר פיתחו דמנציה קשה ואושפזו במוסדות סגורים עד למותם. אילו הפלגרה היתה מחלה זיהומית, היה ניתן לעצור את המגפה, ושמו של גולדברג היה נכנס לספר דברי הימים של הרפואה כאדם שהציל את דרום ארה"ב.
אבל ד"ר גולדברגר לא היה בחור קונבנציונלי. לאחר מחקר ארוך הוא הגיע למסקנה כי פלגרה נגרמת על ידי תת-תזונה. חסר של חומר חיוני לחיים הוא-הוא האחראי לרעה החולה הזו, ולפיכך כל התיקון הנדרש הוא תיקון תזונתי.
כמובן שהקהילה המדעית לא אהבה את הרעיון הזה. תת-תזונה? בארה"ב? המדינה המפותחת והמתקדמת? לא יעלה על הדעת.
אבל ד"ר גולדברגר בשלו. הוא הסכים כי פלגרה נפוצה בקרב עניים, אך שם הבחין כי איש מאנשי הצוות הרפואי שטיפלו בחולים לא נדבק בה, בניגוד למה שקורה במחלות זיהומיות אחרות. מעבר לזה, כל החולים ניזונו מדיאטה מוגבלת מאוד שהורכבה בעיקר מבשר, מולאסה וקמח תירס. מסקנה – מקור המחלה בתזונה ולא בחיידקים.
על מנת להוכיח את התיאוריה שלו, ד"ר גולברגר החליט על ניסוי פשוט. הוא מצא שני בתי יתומים בהם כמחצית מהילדים היו חולים בפלגרה, ושינה את הרכב הארוחות שלהם לארוחות מזינות יותר. בתוך שבועיים כל החולים הבריאו. בתוך שנה הפלגרה נעלמה מבתי היתומים הללו.
ד"ר גולדברגר הוגה במרכז בית יתומים, http://www.blatner.com/adam/consctransf/historyofmedicine/5-deficiencydiseases/5-deficdis.html
המסקנות נדחו על ידי הקהילה המדעית של אותה תקופה, כמובן, ולפיכך לד"ר גולדברגר לא נותרה ברירה והוא חזר על אותו ניסוי – בבתי חולים לפגועי נפש. החולים שקיבלו את הדיאטה אותה הכתיב ד"ר גולדברגר החלימו ורובם עזבו את בתי החולים משנרפאו.
ועדיין – הקהילה לא שוכנעה.
אנשים פשוטים מג'וזף היו נכנעים, אך לא הבחור שלנו. כיאות לנצר לעם המנודה ביותר בתבל – הוא בחר לערוך ניסוי נוסף, הפעם על אסירים, והפעם במטרה לגרום לפלגרה. הניסוי הצליח מעל למשוער, ובתמורה ד"ר גולדברגר הואשם בעינויים.
אבל עדיין – לא האמינו לו! לפיכך עשה ד"ר גולדברגר מאמץ אחרון ונואש להוכיח כי פלגרה אכן נגרמת על די חסר תזונתי ולא על ידי גורם זיהומי. הוא הזריק לאנשים בריאים (כולל לעצמו ולאשתו) דם של חולי פלגרה, ערבב במזון שלהם תוצרי גוף של חולים וחזר על כך שבע פעמים.
אף אחד מהבריאים לא חלה בפלגרה, ועדיין לא האמינו לד"ר גולדברגר.
גם אחרי מחקר ארוך ומתיש שהיה מורכב מחלק אפידמיולוגי טהור (ראיונות עם תושבי כפרים בהם הפלגרה היתה נפוצה והדגמת קשר ישיר בין השינויים הכלכליים לבין הופעת והעלמות הפלגרה), ומחלק מעבדתי מרתק לא הצליח ד"ר גולדברגר למצוא את הגורם אותו חיפש. הוא מת ב 1929, מבלי להוכיח את טענתו לשביעות רצונה של הקהילה המדעית.
לא רק שמרנות רפואית עמדה לו לרועץ לג'זף שלנו, אלא גם הפוליטיקה. אם לא די בכך שהוא העיז לרמוז שבארצות הברית יש מי שסובלים מתת-תזונה, הוא המשיך וטען שהיא פוגעת במדינות הדרום ובכך רמז שהן מפגרות, בעוד שהוא עצמו בא מהצפון (מניו יורק). כאשר הציע שהממשל יממן תזונה משופרת לתושבי הדרום, הוא עורר עליו את חמת זעמם של פוליטיקאים מהדרום שסיכלו את ההצעה בעוד באבה.
רק ב 1937 הצליח צוות חוקרים לבודד את הניאצין, חומר חיוני לחיים אשר נמצא בקליפת גרעיני החיטה. עד 1940 הפלגרה הוכחדה בארה"ב, וכיום היא קיימת רק באיזורים בעולם בהם שורר רעב קיצוני.
ניאצין מוכר כיום בתוסף חיוני לכל מזון, ושמו של ד"ר גולדברגר נשמט מדפי ההיסטוריה.
אפשר ללמוד מכך שחדשנות מדעית תמיד תדחה על ידי הקהילה המקובעת בדעותיה, או שתמיד דופקים את השחורים, אבל אני מעדיפה להסתכל על הצד החיובי – אדם ספקן שבחן את העובדות הצליח להגיע למסקנה ייחודית במקוריותה, וזאת למרות הדעות המקובלות בזמנו והצורך בחשיבה החורגת מתחום התמחותו. הייתי רוצה להאמין שגם החוקרים של ימינו ניחונו באותה תעוזה ומסירות, אם כי אולי עם פחות נכונות לבצע מחקרים בלתי מוסריים בעליל…
לחימה בעזרת מזון! לקוח מתוך http://www.decodog.com/inven/MD/md28402.jpg
—
כרגיל, אני אסירת תודה לאהוד מימון על עזרתו בעריכת וכתיבת רשומה זו.
—
לקריאה נוספת:
והפעם, רשומה מיוחדת על המחלה המתחפשת לכבוד פורים.
לרוב המחלות יש מהלך קבוע וברור. חום, פריחה וכאבים במקום ספציפי מכוונים את המטפל לאבחנה המתאימה ומכאן לטיפול (אם יש).
האבחנה המבדלת (הדרך שבה מנפים את האבחנות שאינן רלוונטיות ומגיעים לתשובה הנכונה) התפתחה במשך מאות שנים. כבר בכתביו של היפוקרטס ניתן למצוא תיאורי מחלות שרלוונטיות לימינו, ודרכים להבחין בינהן לבין מחלות דומות המתעתעות במטפל.
אך לא כך הוא הדבר לכל המחלות. למעשה, ישנן כמה שנוטות למסך את עצמן מאחורי תסמינים לא ברורים, מהלך לא עקבי, והגרוע מכל – מעמידות פנים שהן בכלל מחלה אחרת.
בימינו הזאבת האדממתית המערכתית מתעתעת ללא הרף בד"ר האוס, אך עד המאה העשרים המחלה המתעתעת ביותר הייתה העגבת. עד כדי כך שסיר וויליאם אוסלר (רופא ומאבחן דגול שחי במאה ה -19) ציין כי "רופא שיודע לאבחן עגבת הוא רופא שמבין רפואה". היא זכתה לשם "המתחזה הגדול" ולא בכדי. היא יכולה לפגוע כמעט בכל אבר, להיראות כמעט כמו כל מחלה, והכי גרוע – מהלך המחלה איטי מאד ויכולות לחלוף שנים ממועד ההדבקה ועד להופעת כל התסמינים, מה שכמובן מקשה על האבחנה.
החיידק מתרבה באיטיות ולכן אבחנה על ידי תרבית איננה אמינה, וזו הסיבה שבימינו משתמשים באבחנה המבוססת על תגובת המערכת החיסונית לחיידק כדי לאבחן את המחלה, או על צפיה במשטח ישיר מהמקום הנגוע.
"אהה! אני מכירה אותך! משמע - אני רופאה!" (צולם ע"י דייויד קוקס. נלקח מאתר ה CDC)
עגבת – שלב ראשון
עגבת נגרמת על ידי Treponema pallidum, חיידק ספירלי השייך למשפחת הספירוכטות. הוא מועבר לרוב במגע מיני, שכן הוא זקוק לרקמה רירית כדי לחדור לגוף. הרקמה יכולה להיות כמעט כל רקמה רירית בגוף – אבר המין, פי הטבעת, חלל הפה, וכדומה. מאותה רקמה הוא מתפשט אל מערכת הדם, מערכת הלימפה ולאיברים מרוחקים מנקודת הכניסה.
לאחר החדירה לגוף החיידק מתרבה במקום החדירה ויוצר נגע מקומי לא כואב שנעלם גם ללא טיפול לאחר מספר שבועות, לרוב מבלי להותיר צלקת. אין חום, אין כאבים, ובינינו – לא על כל פצע רצים לרופא, נכון?
(אם כן רצים לרופא, הבעיה הזו נפתרת בזריקת אחת של אנטיביוטיקה).
עגבת – שלב שני
כמו שאמרנו, מיד לאחר החדירה החיידק מתפשט לכל הגוף. אמנם הנגע הראשוני ממוקם בנקודת החדירה, אולם השלב השני הוא מפושט. כחודש וחצי לאחר ההדבקה יכול להופיע שילוב של חום, פריחה, כאבי שרירים ופרקים, עייפות ונפיחות בקשריות הלימפה. הפריחה האופיינית של עגבת היא פריחה הכוללת את הריריות ואת כפות הידיים והרגליים, אולם לרוב לא מופיעה הפריחה האופיינית אלא פריחה כלשהי, וכמובן שלא כל התסמינים מופיעים יחדיו.
שימו לב עד כמה השלב הזה לא ספציפי – כמעט כל מחלה זיהומית יכולה להיראות כך, משפעת ועד איידס.
לעיתים יכולה להופיע התקרחות לא סדירה (יש שכינו את המראה הזה "אכוּל עש") או נגעים לבנים מורמים ברקמות ריריות. אלה תסמינים יחסית ייחודיים לעגבת, אולם כאמור – לא תמיד הם מופיעים.
אם מגיעים לרופא בזמן, ומקבלים את זריקת הפניצילין – עדיין אפשר להירפא מעגבת בשלב הזה. ללא טיפול הסימנים נעלמים, אולם החיידק ממשיך להתרבות.
כשני שליש מהחולים שלא טופלו ממשיכים לשאת את החיידק בגופם לאחר שהשלב הזה חולף ללא סימנים נוספים. כשליש מפתחים את התסמינים של השלב השלישי, והאכזרי מכולם.
עגבת – שלב שלישי
כאשר למדנו על עגבת המרצה שלי אמר שבעבר ניתן היה לזהות חולה עגבת על ידי שלושה דברים – מקל הליכה, כובע, ומשקפי שמש. זאת משום שבשלב השלישי של העגבת מופיעים התסמינים הנוירולוגים הקשים שכוללים הפרעות בראייה, הפרעות בהליכה וההתקרחות שאנו מכירים מהשלב השני של העגבת.
כאמור, כבר מהופעת הנגע הראשוני החיידק מתפשט לכל איברי הגוף, והוא מתרבה לאטו ברקמות אליהן הוא מגיע. מאוד לאט. הסימנים של השלב הזה מופיעים חודשים ואף שנים לאחר ההדבקה, והם בלתי הפיכים. העגבת פוגעת בכלי הדם, בלב, ובאיברים פנימיים נוספים.
העגבת יכולה לגרום להופעת גרנולומות (כמו הנגעים של השחפת) בכבד, בטחול, בעצמות ובאיברים נוספים. אם הן מופיעות בריאות הגרנולומות האלה נראות כמו גידול או כמו שחפת.
עגבת יכולה לפגוע באבי העורקים, ולאחר כעשר שנים מההדבקה לגרום למפרצת (בליטה של דופן העורק כתוצאה מהיחלשות הדופן). מפרצת באבי העורקים היא סיבוך מסוכן שיכול להביא למוות פתאומי עם קריעת המפרצת, או לתסחיפים מוחיים (שליחה של קריש דם למוח).
אולם כמו שנאמר קודם לכן, החלק האכזרי ביותר של העגבת היא הסיבוכים הנוירולוגים שלה. היא יכולה לפגוע בכלי דם קטנים במוח ולגרום לשבץ; היא יכולה לפגוע ישירות במוח ולגרום לסוג של דלקת קרום המוח; היא יכולה לפגוע בחלק המוח שאחראי על שיווי משקל ועל הליכה תקינה; היא יכולה לפגוע בויסות החום הפנימי של הגוף; והיא יכולה לגרום לשגעון, לשינויי אישיות, ולדמנציה. השילוב בין שיתוק, פסיכוזה ודמנציה טבע את השם General paresis of the insane, אחת מהתצורות האופייניות לשלב השלישי של עגבת.
החלק הגרוע ביותר, בעיני, הוא שהעגבת לא גורמת למוות. בעבר, האומללים שנדבקו בעגבת חיו עם ההשלכות של המחלה במשך שנים. דמנציה ושיגעון כתוצאה מעגבת היו תוצאה ברורה ובלתי נמנעת של המחלה, ומלחים (הנשאים הרגילים של מחלות מין בימים עברו) ידעו שמרגע שהנגע הראשון מופיע במקום הצפוי, בתוך עשר עד חמש עשרה שנה יאבדו את בינתם ויעבירו את שארית חייהם בבית חולים לחולי נפש.
אבל רגע! יש לנו פניצילין! וקונדומים! מה את מטרידה את המנוחה עם סיפורים על מלחים מהמאה ה 18?
הפניצילין היא אכן תרופת הפלא של עגבת. כיום נהוג להזריק פניצילין לכל אדם שנמצא חיובי למחלת מין כלשהי, רק למקרה שהוא גם נדבק בעגבת באותה הזדמנות. כאמור, אם עדיין לא התפתח השלב השלישי ניתן לרפא אותו.
אבל העגבת לא נכחדה לחלוטין. היא עדיין קיימת, קיבלה חיזוק משמעותי עם התפשטות האיידס, ומה שגרוע יותר – יש יותר ויותר מקרים של העברה בהריון והדבקה של העובר חסר ההגנה.
זוכרים את ה others מה torch-ים? עגבת היא אחד מהם. עגבת מולדת יכולה לגרום לפגיעה כלל מערכתית, החל מפגיעה בהתפתחות השיניים ועד לעיוורון ולחירשות.לכן משרדי הבריאות ברחבי העולם ממליצים בחום על ביצוע בדיקת עגבת בנשים הרות, רק כדי לוודא שלפחות את המחלה המולדת נכחיד.
קיימת כיום תכנית כלל עולמית להפחתת מקרי עגבת, ומכיוון שהאדם הוא הנשא היחיד של החיידק הזה סביר שניתן יהיה (אולי…) להכחיד אותו בשלב מסוים. לא על ידי חיסונים אלא על ידי חינוך להתנהגות מינית נבונה וטיפול מוקדם בחולים.
אז כמובטח – מחלה מתחזה לכבוד פורים ואפילו סוף אופטימי!
—
תודה לאהוד מימון על העריכה קפדנית, ניקוי היוד"ים הסוררים והחזרת הפסיקים למקומם הראוי.
—
לקריאה נוספת:
