"אתה צריך לרדת לחדר טראומה. קרה משהו… קשור למטוס ולבניין. מצפים לנפגעים רבים".
במשפט הזה מתחיל מאמר שנקרא Just work, שנכתב על ידי רופא שהיה אז מתמחה ברפואת חירום. המאמר מופיע בגיליון המיוחד של כתב העת לאנסט המוקדש כולו לאירועי האחד-עשר בספטמבר 2001. המאמר מתאר איך השמועות החלו לזרום לחדר המיון, איך המקום התמלא ביותר פצועים ממה שהוא אי-פעם ראה, ואיך למרות זאת מספר הפצועים המגיעים היה נמוך בהרבה מהצפוי. המאמר מרתק וכולל את זרם המחשבות שליוו אותו במהלך משמרת שאורכה 85 שעות רצופות כמעט, המשמרת הארוכה ביותר שהוא אי-פעם עבד בה.
בהמשך הרשומה הזו אתייחס לחלק מהמחקרים שנבחרו לגליון זה, המאמרים שלא מסבירים איך העולם שהכרנו הסתיים באותו יום אלא אלו שמתייחסים לשאלה "איך ממשיכים מכאן". אתייחס רק אליהם גם מכיוון שמאמרים מסוג זה מתאימים יותר לתפיסת העולם שלי וגם מכיוון שמחקרים אלה מעניינים יותר מאשר מחקרים המבכים את העבר שלעולם לא יחזור.
זו הולכת להיות רשומה אישית ומעט קודרת. אל דאגה, בשבוע הבא אחזור להיות עליזה וצינית כהרגלי.
מחקר ראשון – התמותה בקרב ניצולי 11 בספטמבר 2001
זהו מחקר הנקרא "מחקר עוקבה". מחקרים אלה פשוטים מאד להבנה ומסובכים מאד להרכבה. הרעיון העומד בבסיס מחקרי עוקבה הוא בחירת אנשים שיש דבר אחד משותף להם, תיעוד טוב של מצבם בעת הבחירה למחקר, ולאחר מכן מעקב אחריהם למשך מספר שנים מוגדר מראש. עיקר הבעיות העומדות בפני החוקר הן גיוס הנחקרים (לגרום לאנשים למלא שאלון מדי כמה שנים היא משימה מסובכת ממה שנדמה לכם), וגיוס האנשים שיאספו את הנתונים. מעבר לזה המחקר עצמו די פשוט – הנתונים נאגרים בבסיס נתונים אחד, וניתן לבדוק מה משתנה בקרב קבוצת העוקבה בהתאם לידע הרפואי המשתנה.
מחקר העוקבה המפורסם ביותר הוא כנראה "מחקר בריאות האחיות" האמריקאי הנערך מאז 1976. בין ממצאיו החשובים הקשר בין עישון לסרטן המעי הגס, הקשר בין השמנה לסרטן השד וקשרים נוספים שקשה לגלות אותם במחקרים מסוגים אחרים.
מחקר התמותה בקרב ניצולי 11 בספטמבר משווה בין אנשים שהיו חלק מצוותי ההצלה שהגיעו לאזור האסון ובין האנשים שלמדו, עבדו, או חיו בסביבת מגדלי התאומים בזמן קריסתם. בסך הכל יותר מ-70,000 אנשים משתתפים במחקר.
ברור כי עשר שנים הן זמן קצר יחסית כשמדברים על תמותה, אבל ההנחה העומדת בבסיס מאמר זה היא שאם החשיפה לאזור האסון משפיעה בצורה כלשהי על התמותה (למשל שאיפת אבק מרובה) הרי שנראה את התוצאות כבר בטווח הקצר. התוצאות המובאות להלן לא משוות בין התמותה של הנבדקים במחקר עצמו לבין התמותה בכלל תושבי ניו-יורק אלא בין שיעורי תמותה שבמחקר (קבוצת האנשים שהשתתפו בחילוץ והצלה וקבוצת תושבי האזור והסטודנטים).
התוצאות המובהקות מעניינות, שכן מעבר לדברים ידועים (עישון מעלה סיכון לתמותה, מחלות כרוניות קשורות לתחלואה וכו'), מגיעה השורה שאומרת שחשיפה בינונית או גבוהה לאזור האסון העלתה בצורה מובהקת את הסיכון לתמותה מכל סיבה שהיא, יחסית לחשיפה נמוכה לאזור. האנשים שנכנסו לקבוצת החשיפה הגבוהה הם אנשים שהיו במנהטן בזמן הפגיעה במגדלי התאומים, שנפצעו, שעבדו באזור האסון במשך יותר משבועיים, או אנשים שסירבו להתפנות מביתם בימים הללו.
סך כל התמותה במחקר נמוכה מהצפוי יחסית לכלל תושבי ניו-יורק, כנראה מכיוון שרוב האנשים שעובדים כצוותי פינוי והצלה הם אנשים בריאים שלא נוטים לחלות למרות חשיפה לתנאים קשים מאד.
יהיה מעניין לעקוב אחרי המחקר הזה בשנים הבאות – האם התמותה תעלה או תישאר נמוכה? האם יתגלה חומר כלשהו שיגרום למחלות ייחודיות בקרב האנשים שנחשפו לאזור האסון? אלה ואחרות הן שאלות פתוחות שרק מעקב ארוך טווח יכול לענות עליהן.
מחקר שני – מחלות בקרב צוותי הפינוי וההצלה
גם כאן אנו עוסקים במחקר עוקבה, רק שהפעם הוא לא בודק את האנשים הפשוטים אלא מתמקד בצוותי הפינוי וההצלה בלבד. מעל 25,000 איש משתתפים במחקר העוקבה הזה (מתוך כ-50,000 איש שהשתתפו בצוותי הפינוי וההצלה לאחר קריסת מגדלי התאומים. הזכרנו את בעיית הגיוס למחקרי עוקבה).
מחקר זה בודק את התוצאות הפיזיות והנפשיות של פינוי אזור אסון. גם כאן המשתתפים חולקו על פי רמת החשיפה שלהם לאזור האסון. המחלות שנבדקו הן מחלות של דרכי הנשימה (סינוסיטיס, אסתמה וכו') ומחלות הקשורות לחשיפה לעקה (שם יפה לסטרסט) – תסמונת לחץ פוסט-טראומטית, דיכאון והפרעת חרדה.
הגרפים כאן מדברים בעד עצמם, אבל הם רבים ולפיכך אסכם במילים. ככל שהאנשים נחשפו יותר לאזור האסון כך הם היו חולים יותר בשנים שלאחר מכן. המחקר לא מספק הסבר מעבר לנתונים. הוא לא צריך להסביר. תשע שנים לאחר שמגדלי התאומים קרסו האנשים שהיו מעורבים ביותר בפינוי הגופות והשברים סובלים מהפרעות שאי-אפשר לרפא אותן, ולעיתים משילוב של הפרעות אחדות.
להצלה במקרה זה יש מחיר גבוה ובלתי ניתן למדידה, ואף אחד לא יכול לדעת זאת כשהוא מתגייס למשטרה, למכבי האש או פשוט מתנדב לעבוד בפינוי הריסות כי הוא רוצה לתרום לעיר שלו.
מחקר שלישי – הערכת היעילות של התכנית להטמעת התנהגות אתית בשדה הקרב
המחקר הזה פותח בסקירה מצמררת. על פי בדיקה שנעשתה בשנת 2006 (זמן רב לאחר הכניסה האמריקאית לעירק ולאפגניסטן), התברר מסקר שנערך בקרב החיילים האמריקאים כי פחות ממחציתם היו מוכנים לדווח על התנהגות לא אתית של חבריהם. למעלה מעשירית מהחיילים פגעו במזיד בציוד אזרחי, וכחמישה אחוזים מהם פגעו פיזית באזרחים.
לאור נתונים אלה (שעלו גם מסקר נוסף בשנת 2007) הוחל בפיתוח תכנית להטמעת ערכי אתיקה בקרב חיילי צבא ארה"ב. התכנית כללה הקרנת קטע מסרט מלחמה (בין הסרטים שבהם נעשה שימוש – פלאטון, שלושה מלכים, בלאק הוק דאון, הפטריוט, ואחרים), ולאחר מכן דיון מונחה בהתאם לתרחיש המוצג בקטע. שמונה חודשים לאחר התחלת התוכנית חזרו על הסקר בקרב החיילים שעברו אותה.
שימו לב – זהו לא מחקר עוקבה. מדובר בהשוואה של שני מחקרי חתך. בכל פעם סקרו את החיילים לגבי האתיקה שלהם. בפעם הראשונה לפני העברת התכנית ובפעם השנייה אחריה. החיילים עצמם נבחרו בצורה אקראית מתוך כלל החיילים שעברו את התכנית.
המטרה בהשוואה בין הסקרים היתה לראות אם יש שינוי כלשהו. בהנחה שכל שאר הדברים לא השתנו (עדיין נלחמו בעירק ובאפגניסטן, עדיין לא היתה תקווה ברורה לסיום המלחמה והצבא עדיין צעד על קיבתו) – הרי שאם יהיה שינוי ניתן יהיה לשער שהוא כנראה נובע מהתכנית להטמעת ערכי אתיקה. חשוב לציין כי הסקר השני נערך אחרי שהחיילים כבר היו באזורי הקרב חודשים אחדים, ולכן חלק ממה שהסקר השני בדק יכול להחשב כתוצאה של הניסיון הקרבי שהחיילים צברו.
אז… מה השתנה?
הכול, למעשה. התכנית היתה יעילה מאד. גם לאחר השקלול של הניסיון הקרבי התכנית גרמה לרוב המוחלט של החיילים להגיד שהם בהחלט ידווחו על חבר העובר עברה אתית, שהם לא יפגעו באזרחים או ברכוש אזרחי וכי התכנית היתה יעילה להפליא עבורם.
לכאורה – נהדר. הבעיה היא שבשום מקום במאמר לא מצוין מה היו המספרים האמיתיים לאחר התכנית. האם באמת היתה עלייה בדיווח על עברות אתיות? האם באמת היתה ירידה בעבירות רכוש ובפגיעה פיזית באזרחים? או שמא כל ההבדל היה שעכשיו החיילים ידעו שמה שהם עושים הוא אסור, אבל עדיין שתקו?
החוקרים בעצמם מודעים לבעיה, אולם על פי הנתון במאמר, אין כיום בדיקה אמיתית של האתיקה בשדה הקרב. עד אז הם ממשיכים להמליץ על הקרנת סרטים ודיונים מונחים בתקווה שמודעות לקווים האתים שלהם מצפים מחיילים בשדה הקרב תתורגם להתנהגות אתית.
—
עד כאן המחקרים שפורסמו בגיליון, פרט לאחד העוסק בפיגועי התאבדות בעירק. מעבר למחקרים הגיליון מכיל מאמרי דעה, סקירות שונות וזוויות אישיות לגבי הנושא.
מאמרים אחרים המומלצים מאוד לקריאה כוללים התייחסות לבעיות בריאות ייחודיות לפליטים המוסלמים בארה"ב לאחר 11 בספטמבר. אוכלוסייה זו נתקלת בנידוי, בעיות שפה כמעט בלתי פתירות ומגבלות דתיות חמורות שאיתן הרופאים מתקשים להתמודד. צמד מאמרים מתייחס לשינויים שחלו מבחינת בריאות הציבור בכל רחבי ארה"ב לאחר קריסת מגדלי התאומים.
אני רוצה לסיים את הרשומה בהתייחסות למאמר איתו פתחתי, Just work. כותרת המאמר נגזרת משאלה פשוטה שהמתמחה נשאל באמצע המשמרת שלא נגמרה. לאחר למעלה מ-48 שעות של עבודה רצופה (אז הוא עדיין לא ידע שהוא הולך לעבוד עוד 40 שעות רצופות), אחד מהבוסים שלו שאל אותו מה שלומו. הוא ענה שהוא מסתדר. עברו הרבה שנים עד שהוא הבין מה לא בסדר עם התשובה הזו.
אדם לא אמור "להסתדר" כששני מגדלים קורסים מול עיניו. הוא לא אמור "להסתדר" כאשר אלפיים איש נהרגים בבת אחת, ומניין ההרוגים לא מפסיק לעלות. הוא בוודאי ובוודאי לא אמור "להסתדר" כשפצועים ממשיכים להגיע לחדר המיון יומיים אחרי הפיגוע, והוא לא מצליח יותר לעמוד על הרגליים.
הבעיה היא שרופא אמור לדאוג למטופלים שלו ללא קשר למצבם החומרי, הנפשי, או הגופני. הוא אמור לטפל בכל אדם ללא הבדל דת, גזע או מין. הוא אמור להיות אמפתי ומכיל, ובו זמנית חסר פניות והוגן. רפואה היא לא סתם עבודה, היא אמורה להיות שליחות.
אבל אי-אפשר לעשות את זה. אי-אפשר להיות אמפתי בלי להזדהות עם המטופל שלפניך, ואי-אפשר להזדהות עם המטופל ובעת ובעונה אחת לשמור על הגינות מלאה כלפי כולם. ואי-אפשר להרגיש כל הזמן לעומק כשלא להרגיש הוא קו ההגנה מפני העבודה שלך.
מעל ומעבר לכל דבר אחר, הגיליון של הלאנסט מדבר על הקונפליקט בין העבודה לבין האדם, על הגבול בין דאגה לעצמך ובין דאגה לאחרים ועל המחיר של ההקרבה העצמית.
ואחרי כל המילים, וכל הדיו שנשפך, וכל המחקרים והמאמרים והדעות האישיות – אין ולו משפט אחד מסכם שעונה על השאלה הפשוטה הזו: איפה בדיוק נמצאת הנקודה שבה אדם, מסור ככל שיהיה, צריך לפרוש ולתת למישהו אחר למלא את תפקידו?
—
כרגיל, תודה עצומה לצייד היו"דים הסוררים, אהוד מימון.