סוף העולם, כפי שאנחנו מכירים אותו?

בשל דלקת חריפה בגידי כף היד במקרה הטוב ומחלה נוירולוגית במקרה הגרוע לא יכולתי לעדכן באופן שוטף. למרות זאת (כי אני לא באמת מסוגלת לא לכתוב כל כך הרבה זמן) מחר אעלה רשימת המלצות לאייקון הקרוב, ובהמשך השבוע את הרשומה המובטחת לגבי הרעלת הארסן הגדולה בהיסטוריה תודות למאמציו של האו"ם.

בינתיים, משהו עדכני.

תנועת עיניים מהירות, אחת הלהקות המגניבות בעולם בשלושים השנה האחרונות, הודיעה על התפרקותה.
מכיוון שהם גם מגניבים וגם מתחשבים, הנה אחד השירים האהובים עלי (שהוצע על ידי אחיו של הבנזוג בתור השיר להליכה לחופה בחתונה שלנו), מותאם היטב לנושא הבלוג:

 

דברי הספד יתקבלו בברכה בתחתית רשומה זו.

פורסם בקטגוריה קצת מכל דבר | כתיבת תגובה

תשע / אחד עשר

"אתה צריך לרדת לחדר טראומה. קרה משהו… קשור למטוס ולבניין. מצפים לנפגעים רבים".

במשפט הזה מתחיל מאמר שנקרא Just work, שנכתב על ידי רופא שהיה אז מתמחה ברפואת חירום. המאמר מופיע בגיליון המיוחד של כתב העת לאנסט המוקדש כולו לאירועי האחד-עשר בספטמבר 2001. המאמר מתאר איך השמועות החלו לזרום לחדר המיון, איך המקום התמלא ביותר פצועים ממה שהוא אי-פעם ראה, ואיך למרות זאת מספר הפצועים המגיעים היה נמוך בהרבה מהצפוי. המאמר מרתק וכולל את זרם המחשבות שליוו אותו במהלך משמרת שאורכה 85 שעות רצופות כמעט, המשמרת הארוכה ביותר שהוא אי-פעם עבד בה.

בהמשך הרשומה הזו אתייחס לחלק מהמחקרים שנבחרו לגליון זה, המאמרים שלא מסבירים איך העולם שהכרנו הסתיים באותו יום אלא אלו שמתייחסים לשאלה "איך ממשיכים מכאן". אתייחס רק אליהם גם מכיוון שמאמרים מסוג זה מתאימים יותר לתפיסת העולם שלי וגם מכיוון שמחקרים אלה מעניינים יותר מאשר מחקרים המבכים את העבר שלעולם לא יחזור.

זו הולכת להיות רשומה אישית ומעט קודרת. אל דאגה, בשבוע הבא אחזור להיות עליזה וצינית כהרגלי.


מחקר ראשון – התמותה בקרב ניצולי 11 בספטמבר 2001

זהו מחקר הנקרא "מחקר עוקבה". מחקרים אלה פשוטים מאד להבנה ומסובכים מאד להרכבה. הרעיון העומד בבסיס מחקרי עוקבה הוא בחירת אנשים שיש דבר אחד משותף להם, תיעוד טוב של מצבם בעת הבחירה למחקר, ולאחר מכן מעקב אחריהם למשך מספר שנים מוגדר מראש. עיקר הבעיות העומדות בפני החוקר הן גיוס הנחקרים (לגרום לאנשים למלא שאלון מדי כמה שנים היא משימה מסובכת ממה שנדמה לכם), וגיוס האנשים שיאספו את הנתונים. מעבר לזה המחקר עצמו די פשוט – הנתונים נאגרים בבסיס נתונים אחד, וניתן לבדוק מה משתנה בקרב קבוצת העוקבה בהתאם לידע הרפואי המשתנה.

מחקר העוקבה המפורסם ביותר הוא כנראה "מחקר בריאות האחיות" האמריקאי הנערך מאז 1976. בין ממצאיו החשובים הקשר בין עישון לסרטן המעי הגס, הקשר בין השמנה לסרטן השד וקשרים נוספים שקשה לגלות אותם במחקרים מסוגים אחרים.

מחקר התמותה בקרב ניצולי 11 בספטמבר משווה בין אנשים שהיו חלק מצוותי ההצלה שהגיעו לאזור האסון ובין האנשים שלמדו, עבדו, או חיו בסביבת מגדלי התאומים בזמן קריסתם. בסך הכל יותר מ-70,000 אנשים משתתפים במחקר.

ברור כי עשר שנים הן זמן קצר יחסית כשמדברים על תמותה, אבל ההנחה העומדת בבסיס מאמר זה היא שאם החשיפה לאזור האסון משפיעה בצורה כלשהי על התמותה (למשל שאיפת אבק מרובה) הרי שנראה את התוצאות כבר בטווח הקצר. התוצאות המובאות להלן לא משוות בין התמותה של הנבדקים במחקר עצמו לבין התמותה בכלל תושבי ניו-יורק אלא בין שיעורי תמותה שבמחקר (קבוצת האנשים שהשתתפו בחילוץ והצלה וקבוצת תושבי האזור והסטודנטים).

התוצאות המובהקות מעניינות, שכן מעבר לדברים ידועים (עישון מעלה סיכון לתמותה, מחלות כרוניות קשורות לתחלואה וכו'), מגיעה השורה שאומרת שחשיפה בינונית או גבוהה לאזור האסון העלתה בצורה מובהקת את הסיכון לתמותה מכל סיבה שהיא, יחסית לחשיפה נמוכה לאזור. האנשים שנכנסו לקבוצת החשיפה הגבוהה הם אנשים שהיו במנהטן בזמן הפגיעה במגדלי התאומים, שנפצעו, שעבדו באזור האסון במשך יותר משבועיים, או אנשים שסירבו להתפנות מביתם בימים הללו.

סך כל התמותה במחקר נמוכה מהצפוי יחסית לכלל תושבי ניו-יורק, כנראה מכיוון שרוב האנשים שעובדים כצוותי פינוי והצלה הם אנשים בריאים שלא נוטים לחלות למרות חשיפה לתנאים קשים מאד.

יהיה מעניין לעקוב אחרי המחקר הזה בשנים הבאות – האם התמותה תעלה או תישאר נמוכה? האם יתגלה חומר כלשהו שיגרום למחלות ייחודיות בקרב האנשים שנחשפו לאזור האסון? אלה ואחרות הן שאלות פתוחות שרק מעקב ארוך טווח יכול לענות עליהן.


מחקר שני – מחלות בקרב צוותי הפינוי וההצלה

גם כאן אנו עוסקים במחקר עוקבה, רק שהפעם הוא לא בודק את האנשים הפשוטים אלא מתמקד בצוותי הפינוי וההצלה בלבד. מעל 25,000 איש משתתפים במחקר העוקבה הזה (מתוך כ-50,000 איש שהשתתפו בצוותי הפינוי וההצלה לאחר קריסת מגדלי התאומים. הזכרנו את בעיית הגיוס למחקרי עוקבה).

מחקר זה בודק את התוצאות הפיזיות והנפשיות של פינוי אזור אסון. גם כאן המשתתפים חולקו על פי רמת החשיפה שלהם לאזור האסון. המחלות שנבדקו הן מחלות של דרכי הנשימה (סינוסיטיס, אסתמה וכו') ומחלות הקשורות לחשיפה לעקה (שם יפה לסטרסט) – תסמונת לחץ פוסט-טראומטית, דיכאון והפרעת חרדה.

הגרפים כאן מדברים בעד עצמם, אבל הם רבים ולפיכך אסכם במילים. ככל שהאנשים נחשפו יותר לאזור האסון כך הם היו חולים יותר בשנים שלאחר מכן. המחקר לא מספק הסבר מעבר לנתונים. הוא לא צריך להסביר. תשע שנים לאחר שמגדלי התאומים קרסו האנשים שהיו מעורבים ביותר בפינוי הגופות והשברים סובלים מהפרעות שאי-אפשר לרפא אותן, ולעיתים משילוב של הפרעות אחדות.

להצלה במקרה זה יש מחיר גבוה ובלתי ניתן למדידה, ואף אחד לא יכול לדעת זאת כשהוא מתגייס למשטרה, למכבי האש או פשוט מתנדב לעבוד בפינוי הריסות כי הוא רוצה לתרום לעיר שלו.

מחקר שלישי – הערכת היעילות של התכנית להטמעת התנהגות אתית בשדה הקרב

המחקר הזה פותח בסקירה מצמררת. על פי בדיקה שנעשתה בשנת 2006 (זמן רב לאחר הכניסה האמריקאית לעירק ולאפגניסטן), התברר מסקר שנערך בקרב החיילים האמריקאים כי פחות ממחציתם היו מוכנים לדווח על התנהגות לא אתית של חבריהם. למעלה מעשירית מהחיילים פגעו במזיד בציוד אזרחי, וכחמישה אחוזים מהם פגעו פיזית באזרחים.

לאור נתונים אלה (שעלו גם מסקר נוסף בשנת 2007) הוחל בפיתוח תכנית להטמעת ערכי אתיקה בקרב חיילי צבא ארה"ב. התכנית כללה הקרנת קטע מסרט מלחמה (בין הסרטים שבהם נעשה שימוש – פלאטון, שלושה מלכים, בלאק הוק דאון, הפטריוט, ואחרים), ולאחר מכן דיון מונחה בהתאם לתרחיש המוצג בקטע. שמונה חודשים לאחר התחלת התוכנית חזרו על הסקר בקרב החיילים שעברו אותה.

שימו לב – זהו לא מחקר עוקבה. מדובר בהשוואה של שני מחקרי חתך. בכל פעם סקרו את החיילים לגבי האתיקה שלהם. בפעם הראשונה לפני העברת התכנית ובפעם השנייה אחריה. החיילים עצמם נבחרו בצורה אקראית מתוך כלל החיילים שעברו את התכנית.

המטרה בהשוואה בין הסקרים היתה לראות אם יש שינוי כלשהו. בהנחה שכל שאר הדברים לא השתנו (עדיין נלחמו בעירק ובאפגניסטן, עדיין לא היתה תקווה ברורה לסיום המלחמה והצבא עדיין צעד על קיבתו) – הרי שאם יהיה שינוי ניתן יהיה לשער שהוא כנראה נובע מהתכנית להטמעת ערכי אתיקה. חשוב לציין כי הסקר השני נערך אחרי שהחיילים כבר היו באזורי הקרב חודשים אחדים, ולכן חלק ממה שהסקר השני בדק יכול להחשב כתוצאה של הניסיון הקרבי שהחיילים צברו.

אז… מה השתנה?

הכול, למעשה. התכנית היתה יעילה מאד. גם לאחר השקלול של הניסיון הקרבי התכנית גרמה לרוב המוחלט של החיילים להגיד שהם בהחלט ידווחו על חבר העובר עברה אתית, שהם לא יפגעו באזרחים או ברכוש אזרחי וכי התכנית היתה יעילה להפליא עבורם.

לכאורה – נהדר. הבעיה היא שבשום מקום במאמר לא מצוין מה היו המספרים האמיתיים לאחר התכנית. האם באמת היתה עלייה בדיווח על עברות אתיות? האם באמת היתה ירידה בעבירות רכוש ובפגיעה פיזית באזרחים? או שמא כל ההבדל היה שעכשיו החיילים ידעו שמה שהם עושים הוא אסור, אבל  עדיין שתקו?

החוקרים בעצמם מודעים לבעיה, אולם על פי הנתון במאמר, אין כיום בדיקה אמיתית של האתיקה בשדה הקרב. עד אז הם ממשיכים להמליץ על הקרנת סרטים ודיונים מונחים בתקווה שמודעות לקווים האתים שלהם מצפים מחיילים בשדה הקרב תתורגם להתנהגות אתית.

עד כאן המחקרים שפורסמו בגיליון, פרט לאחד העוסק בפיגועי התאבדות בעירק. מעבר למחקרים הגיליון מכיל מאמרי דעה, סקירות שונות וזוויות אישיות לגבי הנושא.

מאמרים אחרים המומלצים מאוד לקריאה כוללים התייחסות לבעיות בריאות ייחודיות לפליטים המוסלמים בארה"ב לאחר 11 בספטמבר. אוכלוסייה זו נתקלת בנידוי, בעיות שפה כמעט בלתי פתירות ומגבלות דתיות חמורות שאיתן הרופאים מתקשים להתמודד.  צמד מאמרים מתייחס לשינויים שחלו מבחינת בריאות הציבור בכל רחבי ארה"ב לאחר קריסת מגדלי התאומים.

אני רוצה לסיים את הרשומה בהתייחסות למאמר איתו פתחתי, Just work. כותרת המאמר נגזרת משאלה פשוטה שהמתמחה נשאל באמצע המשמרת שלא נגמרה. לאחר למעלה מ-48 שעות של עבודה רצופה (אז הוא עדיין לא ידע שהוא הולך לעבוד עוד 40 שעות רצופות), אחד מהבוסים שלו שאל אותו מה שלומו. הוא ענה שהוא מסתדר. עברו הרבה שנים עד שהוא הבין מה לא בסדר עם התשובה הזו.

אדם לא אמור "להסתדר" כששני מגדלים קורסים מול עיניו. הוא לא אמור "להסתדר" כאשר אלפיים איש נהרגים בבת אחת, ומניין ההרוגים לא מפסיק לעלות. הוא בוודאי ובוודאי לא אמור "להסתדר" כשפצועים ממשיכים להגיע לחדר המיון יומיים אחרי הפיגוע, והוא לא מצליח יותר לעמוד על הרגליים.

הבעיה היא שרופא אמור לדאוג למטופלים שלו ללא קשר למצבם החומרי, הנפשי, או הגופני. הוא אמור לטפל בכל אדם ללא הבדל דת, גזע או מין. הוא אמור להיות אמפתי ומכיל, ובו זמנית חסר פניות והוגן. רפואה היא לא סתם עבודה, היא אמורה להיות שליחות.

אבל אי-אפשר לעשות את זה. אי-אפשר להיות אמפתי בלי להזדהות עם המטופל שלפניך, ואי-אפשר להזדהות עם המטופל ובעת ובעונה אחת לשמור על הגינות מלאה כלפי כולם. ואי-אפשר להרגיש כל הזמן לעומק כשלא להרגיש הוא קו ההגנה מפני העבודה שלך.

מעל ומעבר לכל דבר אחר, הגיליון של הלאנסט מדבר על הקונפליקט בין העבודה לבין האדם, על הגבול בין דאגה לעצמך ובין דאגה לאחרים ועל המחיר של ההקרבה העצמית.

ואחרי כל המילים, וכל הדיו שנשפך, וכל המחקרים והמאמרים והדעות האישיות – אין ולו משפט אחד מסכם שעונה על השאלה הפשוטה הזו: איפה בדיוק נמצאת הנקודה שבה אדם, מסור ככל שיהיה, צריך לפרוש ולתת למישהו אחר למלא את תפקידו?

כרגיל, תודה עצומה לצייד היו"דים הסוררים, אהוד מימון.

פורסם בקטגוריה קצת מכל דבר | כתיבת תגובה

קישורים וסקרים

שאלתו של קורא מודאג גרמה לי לנסות לנסח רשימה של כל הבלוגים והאתרים הרפואיים אחריהם אני עוקבת. התשובה גלשה הרבה מעבר לאורכה הנורמלי של תגובה בבלוג, והוחלט ברוב קולות (אני ועצמי) להפוך אותה לרשומה בפני עצמה.

אבל, אמרתי אני לעצמי, הרי אי אפשר לכתוב רשומה שלמה רק על בלוגים של אחרים, ולפיכך בתחתית רשומה זו מופיע סקר. המצביעים יזכו בדובי, צדק חברתי וברשומה על פי בחירתם!

דברים שכל אחד צריך ברידר שלו

  • ProMED – אתר שכל מטרתו היא לאסוף דיווחים על מחלות זיהומיות מרחבי העולם ולהעבירן בדרך הנוחה ביותר לשלל עוקביו. המדווחים הם רופאים מכל העולם, אפידמיולוגים ומשרדי בריאות (לפעמים גם מדליפים שדיווחיהם מוכחשים על ידי הממשלות). האתר עתיק אבל בעל RSS אמין, ויכולת נוחה למיין את הדיווחים על פי תחומי הענין של העוקב. כבר מספר פעמים דיווחים כאן הקדימו את הדיווח של ארגון הבריאות העולמי ובאתרי החדשות.
  • Public Health Matters Blog – בלוג בריאות הציבור של ה-CDC. זוכרים את רשומת הזומבים שהסתובבה ברשת במשך שבועות? היא מכאן. הבלוג הזה עוסק בנושאים חשובים של בריאות הציבור בארה"ב, אבל בקלילות יחסית והוא מהנה מאד לקריאה.
  • Global Alert and Response – עמוד זה מרכז את כל ההתרעות שמגיעות לארגון הבריאות העולמי, וגם הוא מאפשר שליטה נוחה בסוגי הדיווחים המגיעים לפיד שלכם. הבעיה העיקרית היא שהוא איטי בהרבה מ-ProMED. מצד שני, כל הדיווחים המגיעים אליו מאוששים ונסמכים-עובדתית.
  • Eurosurveillance – דיווחים המגיעים מאירופה לגבי התפרצויות של מחלות זיהומיות שונות. ישראל גם נחשבת אירופה לצורך הדיווחים, וכמו במקרים אחרים, הדיווח כאן מקדים פעמים רבות את ההודעות הרשמיות של משרד הבריאות.
  • Parasite of the Day – בלוג חמוד להפליא שמטרתו היא לכתוב מעט אבל מעניין על טפילים שונים. מתולעי סרט ועד לחיידקים שחיים רק בבני-המעיים של עופות בדרום אמריקה – הכל נמצא כאן.

מדע! מוהאהאהא!

  • Bad Science – בלוג מדעי יותר מאשר רפואי, אך מכיל הרבה רשומות רפואיות. הבלוג מנוהל על ידי בן גולדייקר (אני מקווה שתיעתקתי נכון), ספקן מדופלם ואיש משעשע מאד.
  • How To Kill Your Imaginary Friends – בלוג מצוין של רופא (כרגע באמצע התמחות) המכיל קיטורים רפואיים ורשומות מושקעות לגבי בעיות רפואיות שונות. הוא עוסק יותר במדעי הבסיס של הרפואה מאשר ברפואה הקלינית.

בלוגים עבריים כשרים למהדרין

  • חיידקים, נגיפים, ושאר "ירקות" – בלוג של ביולוג – בלוג שהגיע אלי דרך חברה. כפי ששמו מרמז, הכותב הוא ביולוג המדבר על חיידקים, נגיפים ושלל ירקות. הבלוג כתוב בצורה נגישה ובהירה, המתאימה גם לאנשים שלא הסתכלו מימיהם במיקרוסקופ.
  • מדע אחר – בלוגו המשובח של רועי צזנה. הוא מפרסם רשומות מדעיות ופילוסופיות, ועוסק ברפואה מדי פעם. אחד הבלוגים הוותיקים והמעמיקים שקיימים ברשת. בקרוב הספר!
  • מסה קריטית – בלוגו של בנזוגי. הוא עוסק בעיקר בחלל ואסטרונומיה, אבל אחת למספר רשומות יוצא לו לכתוב על חיידקים וזה ממש מגניב, וגם מאפשר לי להמליץ עליו מבלי להחשד כבעלת אינטרס כלשהו.
  • שפינוזה – אתר קהילת הספקנים בישראל. פרט לרשומות מדעיות מרתקות, גם כאן מתפרסמות רשומות רפואיות (אפילו אחת או שתיים שלי). מומלץ בחום. מכאן גם תוכלו להגיע לבלוגים מצוינים של ספקנים מצטיינים. עכשיו יש לכם שתי סיבות להכנס לאתר!

נתקלתם בבלוג שאני חייבת לעקוב אחריו? שמעתם על מישהו שכותב על רפואה ולא הזכרתי אותו? ספרו לי וקבלו קיפוץ בתמורה!

 

וכמובטח, הסקר:

[polldaddy poll=5456800]

פורסם בקטגוריה קצת מכל דבר | 9 תגובות

משרלוק ועד פייתון

רשומה זו מוקדשת בחיבה עמוקה למורן חובבת הצרעת וההולמס

בינואר 1903, מיד לאחר שנסתיימה מלחמת הבורים, מר ג'יימס מ' דוֹד הגיע לבקר את שרלוק הולמס במעונו אשר ברחוב בייקר 221B. דוֹד סיפר להולמס על חברו לגדוד, גודפרי אמסוורת', שהתגייס יחד עמו שנתיים קודם לכן. השניים הפכו לחברים טובים, ובמשך חצי שנה שמרו אחד על גבו של השני, עוללו תעלולים וחלקו מסטינג. בקיצור – רעות גברית אמיתית.

אלא מאי, אותו גודפרי אמסוורת' חטף כדור בקרב, ומאז נעלם מעל פני האדמה. הוא שלח מכתב אחד לג'יימס שלנו, וזהו. ג'יימס הנרעש ניסה לחקור בעצמו לגבי ההעלמות המסתורית. הוא הצליח להגיע עד לבית אביו של גודפרי, ואף גילה בקתה שבה חברו הסתתר. אולם הסיבות להסתתרותו נשארו עלומות וג'יימס גורש מהאחוזה בבושת פנים.

מכאן ברור מדוע ג'יימס פנה לעזרת שרלוק. מי לא יגיע עד לבלש המבריק ביותר בהיסטוריה של האנושות כדי למצוא את החבר שלו מהצבא? זה לא שהיה אז פייסבוק.

בזכות שרלוק השניים מצליחים לפגוש את גודפרי ולשמוע את סיפורו הלא ייאמן לגבי הצרעת החמורה בה לקה לאחר שנכנס למיטתו של חולה צרעת בטעות.

ועכשיו, אם תסלחו לי, הבה נקפוץ מ-1903 לשנת 2011. אל דאגה, עוד נחזור לסיפורו של גודפרי אמסוורת'.

צרעת נגרמת על ידי החיידק Mycobacterium leprae. החיידק התגלה בשנת 1873 על ידי גרהארד ארמור הנסן, ולפיכך הצרעת קיבלה את השם המכובד "מחלת הנסן".

אם השם של החיידק נשמע לכם מוכר זאת כיוון שמדובר באותה משפחה חד תאית שממנה מגיעים גם חיידקי השחפת. כמו חיידק השחפת, גם חיידק הצרעת מתרבה לאט מאוד מאוד, ויכול לפגוע באיברים שונים. מכאן אפשר להבין את ההקבלה הנוספת לשחפת – הצורך בטיפול תרופתי משולב על מנת להכחיד את המחלה.

אבל זו מחלה ממש מדבקת ונורא מסוכנת, נכון?

לא ממש. למעשה, רוב האנשים שנדבקו בצרעת לעולם לא יפתחו את המחלה. באנשים שכן מפתחים את המחלה עוברות בין שנתיים ל-12 שנים לאחר שנדבקו עד שהיא מתפרצת.

ככל הנראה היא מועברת בטיפות רוק כמו שחפת. אדם נגוע מדביק אנשים אחרים, חוץ מאשר באמריקה שם (על פי תרבית שנלקחה מפצעי המצורעים) כשני שליש מהאנשים נדבקו כנראה כתוצאה ממגע עם ארמדילו. כן. החיה המוזרה בייקום מעבירה גם צרעת.

החיידק נשאף לריאות ועובר בזרם הדם לאיברים שונים. שם הוא דוגר עד להופעת הצרעת.

לארמדילו הזה אין צרעת. ככל הידוע לי.

 

ואז יש לאיש צרעת והאיברים נופלים לו!

אה… לא. נפילת האיברים היא מיתוס מעניין אך לא לגמרי קשור למחלה עצמה.

סוג הצרעת שיש לאדם תלוי בתגובה החיסונית שלו, וליתר דיוק בתגובת החיסון התאית שלו. אנשים בעלי מערכת חיסונית גרועה יפתחו בעיקר מחלה עורית. אנשים בעלי מערכת חיסונית טובה יפתחו מחלה נשימתית (אלה האנשים שידביקו ארמדילואים ואנשים אחרים), ואנשים בעלי מערכת חיסונית בינונית יפתחו שילוב של השניים.

אבל האיברים שלהם לא יפלו?

לא. מצד שני – יש פגיעה עצבית נרחבת בצרעת מתקדמת.

החיידק, אתם מבינים, גורם ליצירת אותן גרנולומות כמו בשחפת. הגרנולומות הללו יכולות להתפתח בריאות (ולכן יש מחלה דמוית שחפת ריאתית), בעור (ולכן נוצרים פצעים), בעיניים או בקצות העצבים, ובמקרה זה ישנם נזקים עצביים שונים. החל מפגיעה בתחושה בקצות האצבעות והרגליים ועד להפרעות בתנועה ופגיעות נוספות. כמובן שככל שעובר יותר זמן מהאבחנה ועד לטיפול הנזק לעצבים חמור יותר.

למעשה, צרעת כיום היא המחלה המדבקת העיקרית שגורמת לנזק עצבי.

איך מרפאים צרעת?

ובכן, יש את השיטה הישנה והטובה של טיפול במגע אלוהי.

לאלה מאיתנו שמעדיפים שיטות מדעיות יותר, ישנם שילובי תרופות אחדים בהתאם לסוג המחלה. מסתבר שמכיוון שמדובר בתגובות שונות של מערכת החיסון, כל אחד מסוגי הצרעת דורש שילוב תרופתי אחר, ולמעשה הדבר החשוב ביותר עם הגעת חולה צרעת למרפאה הוא לאבחן מהו סוג הצרעת שיש לו על מנת להתאים לו את הטיפול הטוב ביותר.

טיפול שגוי יגרום להתפרצויות חוזרות של צרעת, שכאמור עלולות לגרום לנזק עצבי מצטבר, לעיוורון, וכמובן – לסטיגמה חברתית קשה.

רגע! את כל הזמן אומרת ששחפת היא כמו צרעת! אז יש גם עליה בצרעת מאז שיש איידס?

לא. לשמחת כל המעורבים בדבר, אין עליה במספר מקרי הצרעת. בניגוד לשחפת שפורחת בנוכחות HIV, דוקא הצרעת לא מראה סימני חזרה, וטוב שכך.

בשנת 1991 ארגון הבריאות העולמי הכריז על הצרעת כמועמדת להכחדה. הוגדר כי פחות ממקרה אחד חדש לכל 10,000 אנשים (בריאים) ייחשב כהכחדת המחלה. המטרה היתה להכחיד את הצרעת עד שנת 2000. היום, 11 שנה אחרי התאריך המיועד העולם עדיין מנסה להעלים את המחלה התנ"כית הזו.

בברזיל, קונגו, אנגולה ומדינות אחדות נוספות צרעת עדיין משתוללת (יחסית למחלה ממש ממש איטית, בקושי מדבקת, ועם זמן דגירה ארוך להחריד). בארצות אלה בני ביתם של המצורעים מטופלים באנטיביוטיקה למניעת הדבקה. בשל החשש להתפתחות זנים עמידים לאנטיביוטיקה, המלצת ארגון הבריאות העולמי היא לחנך את בני הבית להמנע ממגע קרוב עם החולה, ולעקוב אחריהם לגילוי מוקדם של המחלה.

אחד הדברים המענינים הוא שחיסון נגד שחפת, ה-BCG יעיל במניעת צרעת. קיים כיום ויכוח לגבי הצורך במתן החיסון הזה (כי הוא לא יעיל נגד שחפת אבל מצליח לבלבל את הבדיקות לגילוי שחפת) דווקא כדי לחסן נגד צרעת ולא שחפת. כן, עולם מוזר.

אז… רק לזומבים נופלים איברים והצרעת הולכת להכחד?

כן, בנושא של צרעת אנחנו (ארגון הבריאות העולמי ואני) מאד אופטימיים – כל עוד לא נמצא איזושהי מחלה חמורה של מערכת החיסון שתגרום להופעתה מחדש של הצרעת, העולם בדרך הנכונה להיפטרות ממנה.

רגע! מה עם גודפרי?

אה, גודפרי. ובכן, שרלוק הבחין כי סיפורו של החייל לשעבר לא הגיוני. הרי אי אפשר להדבק בצרעת ממיטה, ובוודאי שלא לחלות כל כך מהר. לפיכך הוא הביא עימו רופא שקבע חד משמעית שגודפרי חולה במחלה "איכטיוזיס" אשר גם קלה לריפוי וגם איננה צרעת. כך גם גודפרי הצטרף לכל המצורעים לשעבר בעולם.

 

כרגיל, תודה לאהוד מימון על ניכוש הטעויות.

תמונת הארמדילו נטול הצרעת לקוחה מהאתר הזה.

להרחבת הקריאה –

פורסם בקטגוריה איך עשו את זה פעם, חיידקים, צרעת, שחפת | 9 תגובות

המלצה קיצית

אהההה!

כבר שבועיים לא כתבתי כאן! וזה למרות 4 (!) טיוטות שמחכות שאסיים ואשלח אותן לאוויר העולם.

בינתיים, עד שאסיים, הרשו לי להמליץ לכם על כנס מיתופיה המצוין שפרט לתכני טולקין והארי פוטר (למבוגרים, ממש ממש לא מתאים לילדים קטנים) מכיל השנה גם הרצאה בנושא הבלוג.

שם ההרצאה הוא – "מי היה הרוצח? תעלומת האטיולוגיה של המוות השחור", והיא מועברת על ידי מוטי אבנר שהוא סטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית, בעל תואר בביולוגיה ובהיסטוריה. ההרצאה תסקור אפשרויות שונות למחולל המגפה הגדולה של המאה ה-14, פרט לדֶבֶר הסטנדרטי.

נשמע מגניב, נכון?

פרט להרצאה הזו אפשר לשמוע את נדב מילר-אלמוג (שהוא גם חבר קרוב וגם בלוגר משובח). נדב הוא מתרגם, עורך תוכן וחוקר ספרות המתמחה באגדות עם, בספרות ילדים ובמיתולוגיה.? ההרצאה של נדב נקראת "המגדלור בארץ לעולם-לא", והיא מדברת על הקשר בין יצירותיה של וירג'יניה וולף לבין ג'יימס מתיו בארי, הבחורצ'יק שכתב את פיטר פן.

ויש עוד המון דברים! סדנת תרגום של ענבל שגיב-נקדימון, וסדנת אוריגמי של ד"ר דפנה קירש, ושעשועון בהנחיית עומרי אסקלרי שביום שבו יצליחו לרכז אותו בבקבוק אני אהיה הראשונה בתור לקנות את התמצית, ועוד ועוד!

לכו להסתכל בתוכניה ולסמן אירועים משמחים, ואני בינתיים אסיים את הרשומה על הצרעת ושרלוק הולמס.

פורסם בקטגוריה דבר, כנסים | כתיבת תגובה

כאשר חזירים עפים

מגפת השפעת של 1918 החלה בעצם מספר שנים לפני כן. כבר ב-1915 החלו להצטבר תיאורי מקרים של חולים בשפעת קשה במיוחד. האנשים שחיו באותה תקופה לא ייחסו לכך חשיבות בעיקר מכיוון שלאף אחד מהם לא היה כדור בדולח וממילא הם היו עסוקים במלחמה הגדולה ביותר שאי פעם נראתה.

גל השפעת של 1916 בא והלך כקודמו, ולגבי גל השפעת של 1917 אין לנו מידע. מה שאנחנו כן יודעים הוא שב-1918 אנשים צעירים ובריאים מתו במליונים ממחלה שעד לאותו רגע לא נחשבה למסוכנת עבורם. למעשה, יותר אנשים מתו מהשפעת מאשר במלחמה העולמית. המגפה נמשכה עד ל-1919. לאחר מכן הופיעו התפרצויות מקומיות של השפעת הזו, עד שהיא נעלמה לחלוטין ב-1957.

מה הפך את השפעת הזו לכל כך מיוחדת?

בשנות השלושים וטרינר בשם רוברט שופ העלה תיאוריה מענינת. הוא שם לב שבשלושים בספטמבר 1918 חזירים שהוצגו בתערוכה השנתית בסידר רפידס במדינת איווה חלו במחלה בעלת מאפיינים דומים מאד לשפעת של בני האדם. לא רק זאת – החזירים גם כן מתו בהמוניהם. שופ, מבלי לדעת דבר על וירוסים (משום שאף אחד עדיין לא ידע על קיומם) הניח שקיים קשר בין המחלה של החזירים לבין זו של בני האדם. הוא ביצע ניסויים שנשמעו מוזרים מאד לבני דורו. למשל – העברה של נוזלים מחזירים חולים ליונקים אחרים והזרקה של סרום מבני אדם שהחלימו משפעת לחזירים חולים.

באופן מפתיע, הניסויים שלו הצליחו. הסרום של בני האדם שהחלימו (שהיום אנחנו יודעים שמכיל נוגדנים לשפעת) ריפא את החזירים החולים. החזירים החולים הצליחו להדביק יונקים אחרים.

המסקנה של שופ היתה פשוטה – יש קשר בין המחלות, והן כנראה נגרמות על ידי אותו פאתוגן. את הפאתוגן עצמו הוא לא הצליח למצוא, אבל את ההכרה של הממסד המדעי הוא הצליח לקבל, והמחלה קיבלה את השם המלבב "שפעת החזירים".

הוירוס של שנת 1918 המתין לגילויו עד ל-1995, אז קבוצת חוקרים הצליחה לבודד אותו מרקמות שהשתמרו מאותה תקופה.

אבל, מה הפך את השפעת הזו לכל כך מיוחדת?

נגיף השפעת בנוי משני חלקים – המגלוטינין (hemagglutinin) ונורמינידז (neuraminidase). שמות החיבה שלהם הם HA ו-NA בהתאמה. כל אחד מהחלקים עובר שינויים גנטים במהלך הזמן, כאשר השינויים הללו מצטברים עד ליצירת וירוס חדש מבחינת מערכת החיסון שלנו. זו הסיבה בגללה השפעת חוזרת כל שנה, וקבלת חיסון נגד שפעת בשנה אחת לא מבטיח את מניעתה בשנה הבאה.

תוקן על ידי גל חיימוביץ, דוקטונט למיקרוביולוגיה, שהפנה את תשומת לבי להפשטת יתר כאן – אלו לא שני חלקים של הוירוס אלא חלבונים על המעטפת של הוירוס הנובעים משינוי בחומר הגנטי של הוירוס. מכאן ואילך צריך להגיד לעצמכם "שינוי בחומר הגנטי של הוירוס שמוביל לשינוי בחלבונים הללו".

אבל בכל המקרים האלה אנחנו מדברים על שינויים קטנים. הוירוס, בסך הכל, הוא אותו וירוס. הוא יגרום לאותם סימנים, המחלה תהיה חריפה בערך באותה מידה, ובכל מקרה ניתן יהיה לרפא אותה בעזרת מרק עוף ובהיה בטלויזיה.

הנה הקטע המגניב – וירוס השפעת לא קיים רק בבני אדם. הוא קיים גם בעופות וביונקים. בכולם הוירוס מורכב משני חלקים – HA ו-NA, אבל אלו לא אותם שני חלקים כמו בבני אדם. מצד שני, כמו לגו, החלקים האלה יכולים להתערבב, וכך ניתן יהיה לקבל וירוס שמכיל HA של בני אדם אבל NA של עופות. כל חלק מקבל מספר סידורי בהתאם לגילויו, וכך השפעת הראשונה שהתגלתה נקראה H1N1, ואחריה הגיעו H2N1, H3N2 וכו'.

השינויים האלה יכולים להשפיע על רמת התוקפנות של הנגיף, על יכולת ההדבקה שלו, וכמובן על חומרת המחלה הנגרמת.

במקרה של 1918 התוצאה של העירבוב הזה היתה נגיף חדש לגמרי, תוקפני בהרבה, שגורם למחלה קשה מאד בבני אדם ומדבק מאד. כל כך מדבק עד שהוא הצליח להתפשט בכל העולם ולהרוג 40-50 מליון איש.

והקשר לחזירים?

פשוט מאד, חזירים הם חיות משק נפוצות וכדי שיווצר הנגיף החדש צריך להיות מגע בין הנגיפים של בני האדם לנגיפים של חיות אחרות. הדרכים לערבוב שונות – או שעוף ידביק חזיר, והנגיף המשודרג ידביק אדם, או שאדם ועוף ידביקו חזיר והנגיף החדש יפרוץ החוצה. אתם מבינים את הרעיון. לגו.

חקלאים חכמים מתגוננים מפני חזירים

 

אבל אם המחלה הזו כל כך קטלנית איך זה שאף אחד לא מת משפעת החזירים האחרונה?

היה לנו מזל. עד כדי כך פשוט.

הדיווחים הראשונים לגבי חזרתה של שפעת החזירים של 1918 לא היו מופרזים בכלל.

במרץ 2009 הגיע דיווח ממקסיקו כי 18 אנשים חלו בשפעת מסוג H1N1. רובם היו בין גיל 13 ל-47, ורק שמונה מהם היו חולים במחלות כרוניות כלשהן. מבין החולים 12 נזקקו להנשמה מלאכותית ושבעה חולים מתו.

שבעה מקרי מוות מ-18, כלומר, 40% תמותה ממחלה שלא אמורה להרוג אנשים צעירים ובריאים בימינו.

מספר הנוסעים היוצאים ממקסיקו בין מרץ לאפריל 2008. נמצא קשר בין מספר הנוסעים לבין החולים בשפעת ב-2009, כנראה מכיוון שדפוסי הטיול לא השתנו.

 

למרות נסיונות בידוד השפעת ההיא התפשטה לכל העולם בזכות מערכת התחבורה המוצלחת בימינו. כמו שאנחנו יודעים היום, שיעורי התמותה ממנה היו נמוכים בהרבה מ-40%, ולמעשה בחלק מהמקומות הם היו אף נמוכים מהשיעור הרגיל של תמותה משפעת עונתית רגילה.

לאחרונה פורסם מאמר בעיתון British Medical Journal, מהעיתונים הרפואיים החשובים אשר טען כי ניגודי אינטרסים והתערבות של חברות התרופות הקשורות לייצור תרופות נגד שפעת השפיעה על התגובה להופעת השפעת. בין הטענות נאמר כי אפשר היה לדעת כי השפעת לא קטלנית כפי שחשבו בהתחלה משום שאף אחד מאנשי הסגל הרפואי שנדבק (סך הכל 22 חולים) לא מת מהמחלה, ולמעשה אף אחד מהם אפילו לא אושפז. כמו כן עם התפשטות השפעת בעולם שיעורי התמותה האמיתיים הלכו והתבהרו, וטוענים כי תפקידו של ארגון הבריאות העולמי היה להרגיע את הציבור ולא ללבות את הבהלה.

חשוב לדעת כי גם ארגון הבריאות העולמי וגם ה-CDC פעלו על פי הנהלים שגובשו בתקופת מגפת ה-SARS. במאמר לא הועלו טענות נגד הנהלים אלא נגד יישומם במקרה הזה.

ועדות החקירה של האיחוד האירופאי הגישו את מסקנותיהן, וברובן מדובר במסקנות פושרות למדי. למשל – היה מקום להמליץ על הצטיידות בחיסונים נגד שפעת עבור אוכלוסיות בסיכון כמו כל שנה, אך לא היה מקום להמליץ על הצטיידות עבור כל האוכלוסיה. דברים כגון זה.

יש צדק בטענה כי ברגע שהתמותה האמיתית התבררה היה צריך להוריד את מפלס החרדה. יש גם צדק בהמלצה כי בעתיד יש להודיע על פנדמיה (מגפה כלל עולמית) תחת הגדרת הסכנה לתמותה ולא רק על פי תפוצת המחלה.

אבל תשמעו, עם כל הכבוד לועדות החקירה ולמאמרים שנכתבו על ידי עיתונאים מכובדים, היה לנו מזל מטורף. אילו שפעת דומה לזו של 1918 היתה מכה במלוא עוצמתה בעולם בימינו היו הרבה יותר מ-40-50 מליון מתים.

אני לא יודעת מה אתכם, אבל עד שלא יהיה ברשותי כדור בדולח מתפקד אני מעדיפה להיות בצד הזהיר מדי על פני הצד שצריך לטפל במליוני חולים.

תמונת הלגו במעלה הרשומה נלקחה מהאתר הזה.

להרחבת הקריאה לגבי השפעת של 1918:

 

להרחבת הקריאה לגבי השפעת של 2009 והקונספירציה:

פורסם בקטגוריה איך עשו את זה פעם, וירוסים, חיסונים, שפעת | 2 תגובות

אנשי הספה – אגדה שקרתה באמת

רשומה זו נכתבת בעת שגם אני וגם הגדול שלי חולים. לו יש חום, לי יש מחשב נייד. הוא מנצל את הזמן בהימרחות על הספה, אני בכתיבת רשומות.

אצלי הכל התחיל מכאב גרון זדוני שאחרי משטח גרון שלילי (כלומר – לא צמחו בו חיידקים) קיבל את ההגדרה "וירוס". במקום לעבור כמו מחלות ויראליות אמיתיות הוא החמיר, ואחר כך הופיע גם כאב ראש חזק, שיעול ותחושת מחנק לא נעימה, והופ, ביקור שני אצל רופא המשפחה כבר הניב את המינוחים החביבים "ברונכיט", "סינוסיטיס" ו"אנטיביוטיקה שלוש פעמים ביום למשך שבוע".

אצל הגדול שלי הכל התחיל מכאב ראש, אחר כך חום, ואחר כך שלשולים. מהבוקר הוא גם מנוזל. "האח הידד!" הרעתי בקול, "זה אַדֶנוֹוִירוּס!".

זה אדנווירוס!

עכשיו השאלה המענינת – מה ההבדל ביני לבין הבן שלי?

בואו נתחיל ממני – הוירוס שתקף את הגרון שלי יכול להיות אחד מני וירוסים רבים. משטח הגרון שלל את האפשרות לסטרפטוקוק, והסימנים התאימו גם הם לוירוס (כאב יחסית לא נורא, לא היה תפליט, ללא הגדלת שקדים, כמעט בלי חום). ללא פריחה או סימנים מזהים נוספים, כמעט בלתי אפשרי לדעת איזה וירוס זה.

אחד המאפיינים החשובים של מחלה נגיפית היא ההגבלה בזמן. כלומר, רוב המחלות הויראליות עוברות תוך זמן מוגדר ולא נמשכות מעבר לו. אדמת, חצבת, חזרת, שפעת, אבעבועות רוח – תבחרו את הנגיף ואתן לכם את הזמן. במקרה של הגרון הכואב שלי אפילו שלא ידענו מה הוירוס, עדיין המחלה היתה אמורה לחלוף תוך מספר ימים. ההחמרה רימזה על כך שמשהו נוסף קורה.

מה שסביר להניח שקרה בגרון שלי הוא שהוירוס הכין את הקרקע לתקיפה של חיידקים. סביר שאילו הייתי חוזרת על משטח הגרון – הפעם כן היו מוצאים סטרפטוקוקים או חיידקים אחרים מסוג גרם חיובי (כלומר, שנצבעים בצביעה מיוחדת לחיידקים ורגישים לסוגים מסוימים של אנטיביוטיקה). אלה החיידקים הסבירים שגורמים לברונכיט (זיהום של דרכי הנשימה הגדולות – קנה נשימה והברונכוסים) ולסינוסיטיס (זיהום של כיסי האוויר שנמצאים בגולגולת, בפרט אלה שנמצאים באיזור המצח ועצמות הלחיים).

הטיפול לא ניתן על סמך משטח גרון אלא על סמך הכרת החשודים הרגילים, וכמובן, אחרי שהמצב שלי לא השתפר.

איך נדבקתי? אי אפשר לדעת. אני מבלה את רוב היום במשרד ממוזג, ומספיק שמישהו יתעטש שני חדרים ממני כדי שמערכת מיזוג האוויר תעביר את הוירוסים שלו אלי.

הבן שלי, לעומת זאת, הוא ילד. הוא מתרוצץ כל היום בחוץ ונלחם בדרקונים. לכן ביום הראשון, אחרי שהוא חזר עם כאב ראש מהקייטנה, הוא נשלח לשתות כי הייתי בטוחה שמדובר בהתייבשות. ביום השני הוא נשבע שהוא שתה מספיק, אבל הראש שלו עדיין כאב והוא לא נראה טוב. רק בערב, כאשר החום עלה התחלנו לחשוב על אפשרות אחרת.

חום בלי סימנים נוספים הוא בעייתי. חום הוא רק תסמין של בעיה, הוא לא הבעיה עצמה. אי אפשר לטפל בחום מבלי לפתור את המחלה שגורמת לו. לכן חיכינו. הבוקר הוא החל לשלשל ואפו החל לנזול, מהסימנים הקלאסים של וירוס שנקרא אדנווירוס (Adenovirus).

אצלי אי אפשר היה לדעת מה הוירוס הראשוני, אבל יחסית קל לנחש מה החיידק. אצל הבן שלי הוירוס מאד ברור בגלל השילוב של הסימנים.

אדנווירוס הוא לא באמת וירוס אחד אלא קבוצה של וירוסים חביבים שהתגלו בשנות החמישים. הם גורמים לרוב רק לסימנים נשימתיים, כלומר, לנזלת ולשיעול. לעיתים הם עלולים לגרום לצפצופים נשימתיים ואף לדלקת ריאות.

מה שמיוחד באדנווירוס הוא שהוא גורם לסימנים גם מחוץ למערכת הנשימה. אדנווירוס יכול לגרום לשלשולים, פריחה, דלקת עיניים ואף לדלקת של כיס השתן. הייחוד הזה מאפשר לזהות אותו יחסית בקלות גם מבלי לערוך בדיקות מולקולריות מסובכות לחולים.

הוא גורם למחלה בקרב ילדים בעיקר אך יכול להדביק גם מבוגרים, וכמובן, יכול להדביק יותר מפעם אחת מכיוון שכאמור – מדובר במשפחה רחבה של וירוסים. כל עוד אין פגיעה במערכת החיסון – מדובר במחלה שמגבילה את עצמה, וחשוב מכך – לרוב לא מסתבכת בזיהומים חיידקיים.

במהלך השנים ניסו לייצר חיסון אבל מסיבות שונות הוא מעולם לא הגיע לייצור מסחרי.

הטיפול הוא פשוט – מתן נוזלים למניעת התייבשות, מעקב אחרי העיניים לוודא שאין פגיעה בראיה אם מתפתחת דלקת עיניים, וארבעה ימי מנוחה בבית.

מכאן קריאת האושר שלי כשהבן שלי החל לשלשל. הוא אמנם נדבק בוירוס לא נעים, אבל לפחות הסיכוי לסיבוכים, בהיותו ילד בריא, נמוך מאד. זאת בניגוד לאמא שלו שכבר שבוע וחצי לא בעבודה.

אז התשובה לשאלה מה ההבדל ביננו היא שהבן שלי יודע באיזה וירוסים להדבק. התשובה לשאלה מה המשותף ביננו היא ששנינו סובלים עכשיו על הספה, ושנינו אמורים להבריא עד לסוף השבוע.

 

להעמקת הקריאה:

  • מאתר ה-CDC על אדנווירוס.
  • מאתר eMedicine על אותו אדנווירוס, אבל עם תמונת תקריב של הוירוס.
  • מאמר להורים על אדנווירוס.
  • ואפילו משהו בעברית!
  • התמונה לקוחה מהמאמר המרתק הזה, שמדבר בין השאר על שימוש באדנווירוס לטיפול בסרטן.
  • ההשראה לשם הרשומה הגיעה מכאן, למי שלא זיהה. הנה, אפילו הבלוג החביב שלנו מפתח תודעה חברתית:

פורסם בקטגוריה אדנווירוס, וירוסים, חיידקים, סטרפטוקוקוס | 5 תגובות

עיכוב בלתי מתוכנן

קוראים/ות יקרים/ות,

אני מבטיחה לפרסם רשומה בהמשך השבוע לגבי שערורית שפעת החזירים, אבל כרגע אני מנסה לסיים את הסיפור שלי ל"היה יהיה" השלישי, שמועד ההגשה האחרון שלו עבר לפני חודש וחצי בערך. באופן יוצא דופן, אף אחד לא אמור למות בסוף הסיפור (או בתחילתו).

מילות עידוד ושוקולדים יתקבלו בשמחה. כמו כן אם למישהו מהקוראים/ות יש בקשה מיוחדת אשמח להיענות לה (כי יש לי רגשות אשמה לגבי חוסר העמידה בזמנים).

בינתיים, משהו להשתעשע איתו באדיבות אור, חברי חסר הגבולות. זהו כדור שמדמה מחלה קטלנית שמשתלטת על הגוף. לקוח מכאן:

פורסם בקטגוריה קצת מכל דבר | 2 תגובות

סופר-חיידקים!

זיבה היא מחלה לא נעימה. היא נגרמת על ידי חיידק שנקרא Neisseria gonorrhoeae. החיידק חודר לרקמות הריריות הנחמדות באיברי המין, מתיישב שם וגורם לפצעים. הפצעים הפתוחים מקלים על מחלות אחרות לחדור, ותואר בעבר בספרות המחקרית כי הדבקה בזיבה מעלה את הסכנה להדבקה ב-HIV, למשל.

זיבה היא לא מחלה מסוכנת, לרוב. לעתים היא עלולה לגרום לזיהום באגן (אצל נשים) ולדלקת חריפה ביותרת האשך (אצל גברים). לעתים נדירות היא גורמת למחלה מפרקית ולדברים פחות נעימים. היתרון העצום בזיבה הוא שמאוד קל למנוע אותה ולטפל בה. שימוש בקונדומים מונע את העברת המחלה, וזריקת אנטיביוטיקה הורגת אותה.

השבוע אחד מהחברים שלי שלח לי את הקישור למאמר הזה – Hide Your Pecker, Hide Your Wife . המאמר מתייחס לגילוי זן חדש של זיבה שעמידה לאנטיביוטיקה הרגילה. עדיין יש לנו אנטיביוטיקה שיכולה לטפל בזיבה, העובדה שעכשיו צריך להתחיל לטפל בה באמצעות אנטיביוטיקה חזקה יותר אינה הבעיה. הבעיה היא שבאיזשהו שלב נגמרים סוגי האנטיביוטיקה.

סיר אלכסנדר פלמינג בוחן צלחת פטרי עמוסה בחיידקים שעדיין לא עמידים לכלום.

 

קצת היסטוריה – אלכסנדר פלמינג גילה את הפניצילין בסוף שנות העשרים, אולם רק ב-1944 התגלתה הדרך לייצר את התרופה החדשה בצורה מסחרית, ומחלות החלו להיעלם בבת אחת מהעולם המערבי. החל מסיבוכים קשים של דלקות גרון ועד לשחפת. אחרי הפניצילין הופיעו עוד ועוד סוגים של אנטיביוטיקה עד שהיום יש למעלה ממאה תרופות שונות שנקראות אנטיביוטיקה. כל אנטיביוטיקה פועלת בצורה שונה. חלק מהן מפוצצות את המעטפת של החיידק, חלק מהן מעכבות פעילות חיונית שלו, וחלק מהן פשוט מפריעות לתנועה שלו. סינדול החיידק למקום מקל על מערכת החיסון לחסל אותו.

נראה שאין בעיה. כאשר יש מחלה חיידקית, נותנים את התרופה המתאימה והופ – המחלה נעלמת.

הבעיה היא שחשיפה של חיידקים לאנטיביוטיקה גורמת ללחץ אבולוציוני ליצירת עמידות לאנטיביוטיקה. יש צורות שונות של עמידות לאנטיביוטיקה. אחת היא פשוט אנזים שמפרק את האנטיביוטיקה בתוך החיידק. אפשרות אחרת היא העלמות הקולטנים על מעטפת החיידק שבאמצעותם האנטיביוטיקה נקשרת אליו. אפשרויות נוספות נוצרות ככל שהחיידקים העמידים לאנטיביוטיקה מתרבים וככל שהם נחשפים לעוד ועוד סוגי אנטיביוטיקה. החיידקים האלה קיבלו את השם "חיידקי-על" בשל היכולת שלהם לנצח את התרופות שאנחנו משתמשים בהן.

סופר חיידק!

 

כבר שנים שחיידקים עמידים לאנטיביוטיקה ממלאים את בתי החולים. כאשר למדתי רפואה היה מדובר במקרים בודדים, שלקחו את כל הסטודנטים במחלקה להסתכל עליהם. היום מדובר בהצפה של ממש. החיידקים הראשונים שפיתחו עמידות היו חיידקים שלרוב לא נתקלים בהם מחוץ לבתי החולים ולמוסדות הסיעודיים. אלו היו חיידקים שגרמו למחלה באנשים שכבר היו חולים, ולכן היוו סכנה פעוטה יחסית לאנשים בריאים. אבל היום…

היום אנחנו מדברים על חיידקים רגילים לגמרי שמפתחים עמידויות, ורובם כבר יוצאים החוצה מבתי החולים, לקהילה הבריאה. כאשר יש חיידק E.coli עמיד לאנטיביוטיקה המשמעות היא זיהומים בדרכי השתן שעמידים לאנטיביוטיקה, ובאנשים בעלי מחלות מסוימות החיידק הזה יכול לגרום לאלח-דם עמיד לאנטיביוטיקה.

כאשר יש חיידק זיבה שעמיד לאנטיביוטיקה המשמעות היא זיהומי אגן שעמידים לאנטיביוטיקה. זיהום באגן גורם להפרעה במבנה החצוצרות, להריונות חוץ-רחמיים, ובמקרים קשים – לעקרות.

ואם עד עכשיו הצלחתם להגיד שאין שום בעיה, אז הנה משהו משמח לחשוב עליו – שחפת כבר שנים הולכת וצוברת עוד ועוד עמידויות לאנטיביוטיקה, והשחפת העמידה לכל סוגי האנטיביוטיקה כבר קיימת ומתרוצצת בשטח.

אנחנו נמצאים עמוק בעידן שבו התרופות עליהן סמכנו שירפאו אותנו לא יכולות לעשות זאת יותר, והניסיונות לתקן את המצב שנוצר מגוונים. חברות התרופות פועלות במרץ למצוא תרופות חדשות שיחליפו את הישנות. רופאי משפחה ורופאי ילדים מתורגלים היטב לא לטפל באנטיביוטיקה במקרים שבהם מדובר במחלה נגיפית, משום שהחשיפה לאנטיביוטיקה תגרום לחיידקים הרגילים שיש בגוף לפתח עמידות לאנטיביוטיקה וממילא לא תועיל לחולה. כל אדם שאני מכירה כבר יודע לדקלם שתמיד חייבים להשלים טיפול אנטיביוטי אפילו אם מרגישים טוב יותר, כי הפסקה מוקדמת של הטיפול תגרום להופעת זנים חדשים של חיידקים עמידים.

עכשיו השאלה היא מי ינצח במירוץ – אנחנו או החיידקים?

תודה לנתי שחושב עלי כשהוא קורא מאמרים מטרידים ותודה, כרגיל, לאהוד מימון על עריכה קפדנית ודליית יו"דים עקשנים.

התמונות לקוחות מהאתר הזה ומהאתר הזה (שאחראי למתנת יומולדת מגניבה להפליא שקיבלתי מאיש מגניב להפליא).

לקריאה נוספת –

פורסם בקטגוריה זיבה, כללי, מחלות מגיחות, שחפת | 6 תגובות

יתושים והתחממות גלובלית

כפי שחלקכם ניחשו, שהינו בפאריז הסגרירית בשבועות האחרונים. היה מאד נחמד, אפילו שלא הצלחתי לבקר במכון לואי פסטר. בניגוד ל-CDC באטלנטה שעורכים סיורים מודרכים לאנשים שמתלהבים ממחלות מדבקות, במכון לואי פסטר אין סיורים מודרכים. לא נורא, עלינו על האייפל במקום.

הבעיה היתה החזרה לארץ. ממקום עתיר גבינות וצרפתים חזרנו למקום עתיר חומוס ויתושים. כן, כן, היתושים עטו עלינו כאילו ניסו להשלים את כל הימים בהם שהינו בניכר.

רוב היתושים סתם מציקים אבל יש זן אחד מטריד במיוחד. הוא חיכה לי בין דפיו של מקומון בבית הורי. להלן התמונה:

Aedes albopictus הכפרסבאי

יתוש הנמר האסייתי לא מיוחד בשום צורה שהיא. באמת שלא. הוא בוקע מביצה, עף, מזדווג, מטיל ביצים ומת. הוא נוהג לעשות את זה בחלקים נרחבים של אסיה ואפריקה, ולאחרונה היגר לברזיל ולמזרח ארה"ב של אמריקה. כאמור, גם אלינו הוא הגיע.

רק שכמו חברים אחרים מאותה משפחה יתושית, היתוש הזה מהווה נשא של וירוסים שונים ומשונים. הוירוסים הללו "תופסים טרמפ" על היתוש וטסים איתו הרבה מעבר למקום המקורי שבו הם חיו.

רשימה חלקית של הוירוסים כוללת את קדחת מערב הנילוס (ולא הנילוס המערבי כפי שהיא נקראת בטעות), קדחת דנגה (40-80% תמותה ללא טיפול), צ'יקונגוניה (20-50% תמותה ללא טיפול) ומחלות נוספות.

אם השמות נשמעים לכם טרופים ובלתי מובנים – אתם צודקים. רוב המחלות שנישאות על ידי היתושים האלה מעולם לא הטרידו את האדם הלבן שחי צפונית לקו המשווה. רק בשלושים השנה האחרונות היתוש הזה החל להגר למקומות של בני תרבות ולפתע איטלקים חלו בצ'יקונגוניה, ניו-יורקרים בקדחת מערב הנילוס ומקסיקנים בקדחת דנגה.

ההשערות לגבי ההגירה של היתושים הללו שונות ומגוונות. לגבי איטליה הועלתה האפשרות של הגעת היתושים בתוך משלוח צמיגים. מקרים בודדים של צ'יקונגוניה בצרפת יוחסו בכלל להדבקה על ידי אדם שהגיע מקונגו. אבל לא כל הדבקה אפשר לייחס למקרה, משלוח נגוע וכדומה.

כיום ההשערה הבולטת היא התחממות כדור הארץ. השינויים שגורמים להמסת הקטבים מאפשרים ליתושים לעוף הרחק מהמקומות המקוריים בהם הם חשו בנוח, וכך להפיץ את ה"טרמפיסטים" שלהם הרבה מעבר לרגיל.

עכשיו הנה השאלה החשובה באמת – האם המחלות משתנות כתוצאה מהשינוי הגאוגרפי? האם קדחת מערב הנילוס נראית אותו הדבר בארצות הברית ובמצריים?

ובכן בינתיים כן. הוירוסים גורמים לאותן מחלות, אם כי באיזורים שונים לגמרי. התמותה לא רבה יותר, אבל בשל חוסר המוכנות של האוכלוסיה קשה לאבחן את המחלות האקזוטיות, ומכאן קיים קושי בטיפול ובהחלמה.

ובעצם, הבעיה הקשה באמת היא מה שצפוי לנו. עם המחלות שכבר התפשטו לחצי הכדור הצפוני אנחנו מסוגלים להתמודד. אבל מה יקרה כשעוד ועוד מחלות ימצאו את הנשא המתאים לנדוד איתו לאיזורים מיושבים בצפיפות? האם אנחנו באמת מוכנים לאיום טרופי?

 

לקריאה נוספת:

פורסם בקטגוריה וירוסים, צ'יקונגוניה, קדחת מערב הנילוס | 10 תגובות