הכפר הקטן שיכול

בואו נדבר על דֶבֶר, טוב?

חיידק הדֶבֶר, Yersinia pestis, הוא אחד מהחיידקים היחידים שמסוגלים לנצל מספר בעלי חיים. הוא משתמש בפרעוש בתור הפונקדאי שלו. הפרעוש חי על רוב סוגי היונקים ועוקץ אותם. עם העקיצה מועבר החיידק לזרם הדם של המארח, מתחיל להתרבות וגורם למחלה. לדבר שלוש צורות – דֶבֶר חבורות, דֶבֶר ריאתי ואלח דם, שהוא הקטלני מכולם. ניתן להדבק בדֶבֶר עקב עקיצת הפרעוש, חשיפה לשיעול של אדם נגוע, וכמובן כתוצאה מעיסוק בגופות עמוסות חיידקים.

מי שמכיר אותי יודע שאני מעריכה את המחלה הזו יותר מאשר כל מחלה אחרת. אחרי הכל – היא באה עם קבלות. בכל זאת, השמדת מחצית מאירופה לא הולך ברגל. תקופת המגיפה של ימי הביניים היתה תקופה מרתקת שמשפיעה על החברה שלנו עד היום (תנסו להגיד "דֶבֶר" בחדר מלא אנשים מדברים ותראו כמה מהר הם משתתקים).

אבל לא על הדֶבֶר של 1348 אני רוצה לדבר הפעם, אלא על הדֶבֶר של 1665. זו היתה מגיפה עם פוטנציאל נהדר – היא החלה בלונדון, התפשטה בעיר במהירות, ואז…

ואז היא נגמרה. לא באשמת החיידק, כמו שקרה ב 1351, אלא באשמת אופה אחד, שבמאפיה שלו החלה שריפה. כן, כן, השריפה הגדולה של לונדון בשנת 1666 שכילתה את העיר, את הגופות ואת הפרעושים, קטלה גם את המגיפה בעלת הפוטנציאל להפוך לסיוט החדש של כל אירופה.

אבל לא לגמרי. אנשים ברחו מלונדון מסיבות מובנות (גופות מתגוללות ברחובות העיר וכדומה), ואיתם ברחו גם הפרעושים נושאי החיידקים. אולם משום מה לא נותר תיעוד למקומות נוספים באנגליה בהם פרצה מגיפה פרט לכפר אחד, אים (Eyam).

הכפר הזה נח לו בשקט במרחק של קצת יותר ממאתיים קילומטרים צפונית ללונדון, במחוז דבונשייר. בשנת 1665 היו לו שני נכסים עיקריים – כומר בעל רצון ברזל וקהילה נאמנה. שני הנכסים האלה עמדו להביא את הכפר לגדולה ובו בזמן להביא לחיסול חלק נרחב מהתושבים.

רשימת המתים בכפר אִים

אי שם בספטמבר 1665, במקביל למגיפה המשתוללת בלונדון, חייט הכפר מת מדֶבֶר. יש שאומרים שהוא פתח תיבת בדים שהגיעה מלונדון, אם כי לסיפור זה אין ביסוס ודאי. כמו שאמרנו כבר – זה היה כפר קטן, מאד רחוק מלונדון, יותר משלוש מאות שנה אחרי שוך מגיפת הדֶבֶר הגדולה של אירופה. לא היתה שום סיבה בגללה החייט היה אמור למות, אבל עדיין המצב לא נשמע חמור מאד לאף אחד.

ואז שני הילדים שלו מתו. ואז הבוס שלו, כל בני הבית והשכנים הקרובים.

ואז… אז החלה החגיגה. כי מקרה אחד יכול להיות מקרי. שלושה מקרים – זה כבר לא נעים. אבל יותר מכך – זו מגיפה, ולא סתם מגיפה. המגיפה. היא קיבלה מכה משלה בתנ"ך.

באוקטובר מתו 23 איש מדֶבֶר. במהלך חודשי החורף המגיפה שככה מעט, והיו "רק" 2-8 מקרי מוות בכל חודש. אבל ביוני היא התפרצה מחדש, עם 21 מקרי מוות חדשים, כשלכולם היה ברור שמכאן המצב הולך להחמיר.

באותו חודש כומר הכפר, ויליאם מומפסון, שלח את שני בניו לכפר אחר ולאחר מכן הצליח לשכנע את התושבים לעשות משהו שלא נעשה בעבר – להטיל על עצמם סגר. חשוב לדעת כי בתקופת המגיפה של המאה ה 14 ניסו להטיל סגר על ערים בהם הדֶבֶר השתולל, אך הסגר נפרץ שוב ושוב. זוהי הפעם הראשונה למיטב ידיעתי שסגר מרצון מצליח עד כדי כך. רק שני אנשים ברחו מהכפר לאחר הטלת הסגר, והם גורשו מהכפרים הסמוכים ונאלצו לחזור לכפר אים מאוחר יותר.

כללי הסגר קבעו כי לא תהיה תקשורת ישירה עם הכפרים האחרים. כל המסחר הופסק. אוכל ומצרכים שונים הובאו לנקודת הגבול והושארו שם. תושבי הכפר אים שילמו במטבעות שהונחו בשקערוריות מלאות חומץ אשר נחצבו באבן ייעודית. רק לאחר שאנשי הכפר התרחקו עם המצרכים חזרו הסוחרים ונטלו את התשלום.

אבן עם שקערוריות - גאווה לכל האבנים באשר הן!

המגיפה הסתיימה רשמית בנובמבר 1666. עד אותו הזמן מתו בכפר 270 אנשים מדֶבֶר, שהיוו בין מחצית לשני-שליש מהתושבים (תלוי על איזה מרשם אוכלוסין מתבססים). אף אדם לא מת מדֶבֶר בשום כפר אחר הקרוב לכפר אים.

במהלך המאה ה 18 הסיפור של הכפר אים הפך לידוע ברחבי אנגליה. נכתבו עליו ספרים ומחזות, ועד היום ישנם "סיורי דֶבֶר" בכפר. עכשיו נותרו רק שתי שאלות.

האם הסגר הצליח?

כמובן. כמו שאמרנו – המגיפה לא התפשטה מעבר לתחומי הכפר. האח הידד לתושבי הכפר אים האמיצים שעצרו את המגיפה בגופות. סליחה, בגופם.

האם הסגר היה הכרחי?

כנראה שלא. למעשה, כנראה שבגלל הסגר המגיפה החמירה עד כדי כך. "החמירה" מכיוון שאנו מדברים על שיעורי תמותה קרובים לאלה של המוות השחור של המאה ה 14.

ראשית, שהות קרובה, המתבקשת בעיתות סגר, גורמת להדבקה יעילה יותר בין הנמצאים בהסגר. שנית, קיימת סברה שאומרת שבגלל הסגר המגיפה עברה מצורת החבורות (הפחות מדבקת) לצורה הנשימתית, המדבקת והקטלנית יותר. שלישית, יתכן שהדֶבֶר כלל לא היה מתפשט מעבר לתחומי הכפר. הרי לא היו אחרים שנדבקו מחוץ ללונדון.

כמובן שהכל משחקים ב"נדמה לי", כי לאף אחד אין כדור בדולח שמאפשר לחזות מה היה קורה אילולא הסגר. מדובר בניחושים מושכלים על סמך התנהגות התפרצויות דֶבֶר אחרות. ככל הנראה הסגר השיג את מטרתו, אך לא בטוח שאכן היה הכרחי.

אז מה אנחנו לומדים מהסיפור?

שגם בכפרים קטנים יש אנשים עם רצון גדול שיכולים לחולל מעשי גבורה שיזכרו גם מאות שנים אחרי מותם. כן, זה מסר מאד אופטימי שהושג במחיר חייהם של 270 גברים, נשים וטף, אך הוא חשוב. לפעמים טוב לזכור שהמין האנושי מסוגל לעשות דברים טובים.

לקריאה נוספת:

• האתר הרשמי של המגיפה בכפר אים. אתר יפהפה, עם איורים, תמונות, הסברים ואפילו סרטון שצולם במוזיאון הכפר!
• הסיפור של המגיפה מתוך האתר של בחור משונה-למראה.
• סיפור המגיפה באתר מיושן-למראה, אך עמוס בפריטי היסטוריה.
• מאמר מרתק לגבי ההפיכה של המגיפה מדבר חבורות לדבר נשימתי. זהירות – משוואות.
• הוראות הגעה מלונדון לבנין המרכזי בכפר אים, באדיבות האצה החביבה עליכם.

—

תודה לנועה ר. שהפנתה את תשומת ליבי לסיפור הכפר בתקופה עמוסת מאורעות אישיים.